מאגר סיפורי מורשת

שמי איתי אלרם, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבא שלי לאוניד אריה זילברשטיין, שמעתי ממנו במפגשי התכנית את סיפורו ויחד תיעדנו את הסיפור.

סבא לאוניד מספר לאיתי

קוראים לי לאוניד אריה זילברשטיין. שם המשפחה הקודם שלי הוא ישראל. תאריך לידתי הוא 30/12/1954. ארץ הלידה היא מולדובה, שהייתה חלק מברית המועצות לשעבר. אמי נולדה ברומניה בעיר שנקראת גלאץ ואבי נולד בטרנסילבניה. הוריי דיברו יידיש ורומנית ואבי דיבר גם הונגרית מפני שטרנסילבניה הייתה חלק של אוסטרו-הונגריה. אבא שלי ידע לדבר מעט בשפה העברית, מפני שעד גיל בר מצווה הוא למד בחיידר ולאחר כך התחיל לעבוד בבוקרשט במתפרה אצל דוד שלו. כך אבא שלי למד את המקצוע של תופר וגם כן פרוון.

 מרומניה למולדובה

הוריי התחתנו בשנת 1940 כשאימא הייתה בת 20 ואבא שלי היה בן 27. אבא שלי היה כבר עצמאי ובעל מקצוע והיה לו עסק משלו – מתפרה, אז איך בעצם הם הגיעו למולדובה? כאשר הנאצים התחילו לכבוש את אירופה במלחמת העולם השנייה, הם הגיעו גם לרומניה. וכאשר התחיל גיוס לצבא הרומני ששיתף פעולה עם הנאצים, ההורים החליטו לברוח למולדובה שהייתה חלק של ברית המועצות. ההורים שלי דיברו בשפה הרומנית ובמולדובה מדברים גם כן רומנית – אותה שפה, לכן היה להם יחסית קל להיקלט. כך בלילה אחד הם עזבו את הכול, אפילו את החנות וכל מה שהיה להם ועברו למולדובה.

בשנת 1941 כאשר הנאצים פלשו לברית המועצות, אבא שלי גויס לצבא האדום ביחידת חבלנים. לאחר כמה חודשים כשהנאצים נכנסו לעיר מולדתי קישינב, אימא שלי נלקחה עם עוד הרבה יהודים למחנה והתחילו מסע לכיוון אוקראינה. אימא שלי כבר הייתה בהריון מתקדם ובתוך המחנה ששמו היה דומניובקה, נולד לה בן בכור שהיא קרא לו מרצ'ל. לא היה לה שם כסף ויהודים רבים אספו שם כסף למוהל ולילד עשו ברית מילה במחנה. כאשר הוא היה בן ארבעה חודשים לאימא שלי הפסיק ונעלם חלב האם, כמובן בגלל התנאים הקשים שהיו בתוך המחנה. אימא שלי הבינה שבמצב כזה אין לילד אפשרות לשרוד ובאחד הבקרים כאשר העבירו אותם מהמחנה למקום העבודה אימא קיבלה החלטה אמיצה. היא החליטה להשאיר את התינוק, הבן הבכור שלה בצד הדרך. היא האמינה שהאוקראינים שעוברים שם עם עגלות יראו אותו ולא יתנו לו למות. אני חי באמונה שאימא קיבלה את ההחלטה הנכונה.

אמא הייתה כמה שנים בתוך המחנה והצליחה לשרוד וכאשר רוסים התחילו בהפצצות מאסיביות על הנאצים באוקראינה, היא הצליחה לברוח מהמחנה באחד מהלילות. אימא הסתתרה בתוך היער ולאחר כמה ימים כשהרוסים כבר נכנסו למקום, היא הצטרפה לצוות בבית חולים שדה ועבדה שם בתור אחות עד סוף המלחמה. המלחמה נגמרה בתשיעי במאי 1945. אבא שלי גם כן שרד את המלחמה, קיבל כמה מדליות, אך גם הוא וגם אימא שלי לא ידעו אחד על השנייה במשך שנים הללו שום דבר.

לאחר סיום המלחמה אימא שלי כתבה מכתב לאימא שלה (סבתא שלי שגרה ברומניה) וגם אבא שלי כתב מכתב אליה. ככה הם הצליחו למצוא אחד את השנייה והתאחדו לאחר חמש שנים. ולאחר כשנה בשנת 1946 נולדה אחותי תמרה בקזחסטאן. אבא שלי נשלח לעבוד שם בבנייה לאחר סיום המלחמה. לאחר כמה שנים הוריי עברו לגור בעיר מולדתי קישינב ביחד עם אחותי.

בתחילת הדרך אבא שלי עבד כסבל באחד מהמפעלים. לאחר מכן, הוא עבר לעבוד במקצוע שלו. אבא שלי היה חייט ופרוון מאוד מקצועי ומוצלח. אימא שלי הייתה עקרת בית עד שהייתי בן 10. לאחר שאיבדה את בן הבכור שלה, היא לא הייתה מסוגלת להשאיר את הילדים שלה בשום גן.

האח האובד?

ואז כאשר הייתי בן שש קרה משהו חשוב ששינה את חיי. באותו זמן בשכונה שגרנו היה רק אוטובוס אחד שעבר כל שעה לא רחוק מהבית שלנו. אז זו הייתה הדרך היחידה להגיע למרכז העיר. באחד מהימים אני נכנסתי לאוטובוס ביחד עם אימא שלי והייתה שם קבוצת של חיילים. פתאום החיילים התחילו לצחוק בקול רם, אחד מהחיילים היה דומה לי כמו שתי טיפות מים. אימא הייתה בשוק ולא יכלה להוציא מילה ובאחת מהתחנות החיילים ירדו.

ולאחר כמה ימים התחלנו את המסע. אימא נסעה איתי לכל הבסיסים של החיילים בעיר עם אותה השאלה:  "האם יש לכם חייל דומה לבן שלי?" באחד מהבסיסים קיבלנו תשובה חיובית מהקצין הבכיר. אימא שלי אמרה שהיא רוצה לדבר עם החייל מפני שהוא יכול להיות הבן שלה. והיא ציינה שהבן שלה עבר ברית מילה.

וקצין ענה: "אכן כך". כמו שידוע לכם להיות יהודי בברית המועצות לא הייתה פריבילגיה גדולה. והקצין המשיך: "מה את רוצה גברתי? הילד יודע שהוא אוקראיני ויש לו אחים והורים. אימא לא זאת שהולידה, אך זאת שגידלה." והוא לא נתן לנו להיפגש עם החייל. אך ככה נודע לי שיכול להיות שיש לי אח גדול והוא בחיים. ואימא צדקה בהחלטה הקשה שלה במחנה.

בתמונה אני ואימא שלי בערך באותה התקופה  

שם המשפחה שלי (ישראל) הביא לי הרבה תשומת לב לא חיובית. למשל, אחרי מלחמת ששת הימים, הילדים בבית ספר הרביצו לי קשה כי הם חשבו שזאת נקמה על ניצחון של ישראל. כאשר הייתי בן 18 ולפני שגויסתי לצבא, אימא שלי ביקשה ממני לעשות עוד דבר מאוד מוזר. היא ביקשה ממני לחליף את השם המשפחה שלי – "ישראל" לשם המשפחה שלה לפני החתונה – "זילברשטיין". היא טענה שעם שם משפחה ישראל אני יכול לא לחזור חי מהצבא. וכנראה גם כאן היא צדקה.

גויסתי לצבא האדום, בקיץ 1973 ובאוקטובר פרצה מלחמת יום הכיפורים. גם ככה האנטישמיות הייתה גדולה בתוך הצבא האדום ולאחר מלחמת יום הכיפורים היא התגברה פי כמה. למרות הכול, שירתי בנ"מ בגדוד של 300 איש והייתי היהודי היחיד. לאחר כחצי שנה, נתנו לי תפקיד מאוד בכיר ושירתי כמנהל של תחנת כוח תת קרקעית בתחנת מכ"ם.

אני בצבא האדום

לפני העלייה בשנה 1990, ביקשתי מאמא אישור להתחיל לחפש את האח הגדול שלי. אימא סירבה ואמרה לי שלא תוכל לעבור את הסיוט הזה עוד הפעם. אימא נפטרה לפני 18 שנים ולפני כעשור ביצעתי בדיקת DNA ושלחתי אותו למאגר מידע עולמי. הייתה לי תקווה, שאולי גם אח שלי מחפש את הקרובים וככה נוכל למצוא אחד את השני. מצאתי די הרבה אנשים קרובים בדרגה שלישית או רביעית, אך לצערי הגדול לא מצאתי את האח שלי עדיין.

דבר נוסף שהייתי רוצה לספר ושייך לשם המשפחה שלי. יום אחד בדרך חזרה הביתה מחופשה באילת ב-1998 קיבלנו שיחת טלפון מהבן שלנו שלומי. הוא ביקש: "תברכו אותי על קבלת תעודת זהות בשם המשפחה – ישראל". הבן שלנו החזיר את השם המשפחה המקורי שלי. מאוד התרגשתי על כך. זה הייתה החלטה שלו ולא ידענו על כך. אנחנו גרנו אז ביישוב גן יבנה בקוטג' דו קומתי. כאשר חזרנו הביתה והחנינו את הרכב והתקרבנו לכניסה של הבית שלנו, השלט הדבוק על הקיר במשך הרבה שנים ושהיה רשום עליו "כאן גרה משפחת זילברשטיין" נפל והתרסק לחלוטין. היינו שנינו המומים לגמרי. למחרת הזמנתי והדבקתי את השלט החדש "כאן גרה משפחת זילברשטיין – ישראל".

ישנם דברים בחיים שלא תמיד ניתן לקבל הסבר הגיוני למה זה קרה.

ישנם עוד כמה דברים שאני רוצה לספר על עצמי. הנני שייך לדור שנולד לאחר מלחמת העולם השנייה. החיים אז היו לא פשוטים ותנאי המגורים היו די קשים. מגיל שנתיים עד גיל 13 המשפחה שלי (4 נפשות) גרה בחדר של 16 מ"ר. והדירה הייתה משותפת עם עוד משפחה. ככה שלמשפחתי לא הייתה מקלחת בבית והשירותים היו שירותים ציבוריים מחוץ לבניין. ובכל אופן הצלחנו לגדול ולהפוך לאנשים טובים. ראו את התמונה של המשפחה שלי כאשר הייתי תינוק.

  בתמונה ההורים שלי זיכרונם לברכה, אחותי, ואני 

לילדים ולנכדים שלנו הייתה זכות גדולה להכיר את הסבים והסבתות שלהם. ראו את התמונה הבאה. בתמונה רואים את אבא שלי ודודתי עומדים וסבא שלי יושב על הכיסא. את הסבא שלי ודודתי לא הכרתי מעולם, מפני שהם ביחד עם הסבתא שלי נספו באושוויץ בזמן המלחמה.

סבא שלי, אבא שלי ודודה שלי זיכרונם לברכה

את הסבא שלי מצד אמי גם כן לא הכרתי. ואת סבתא שלי מצד אמי ראיתי פעמיים בחיים שלי. פעם אחת כאשר אימא ואני ביקרנו את סבתא ברומניה ופעם שנייה כאשר היא הגיעה לבקר אותנו שהייתה גרה כבר בארץ ישראל.

אז ככה שלא כולם מהדור שלנו הצליחו לשמוע את הסיפורים של סבתא.

העלייה לארץ

יש לי סיפור מעניין על העלייה שלנו ארצה. בשנה 1989 אני ואשתי ברטה הגענו לביקור בארץ. היינו כאן במשך חודש ימים. אצלי בארץ כבר היו הרבה קרובי משפחה שהגיעו מרומניה, דוד ודודה זכרונו לברכה שגרו בבני ברק ושלושה עשר בני דודים שגרו במקומות שונים ברחבי הארץ. אנו הגענו לביקור כדי להכיר את החיים בארץ ולהבין האם אנו שייכים לכאן. הביקור היה מוצלח, ביקרנו בהרבה מקומות וראינו את הארץ היפה שלנו. באחד מהימים שנסענו באוטובוס מבני ברק ל תל-אביב אמרתי לאשתי: "תסתכלי ברטה, פה באוטובוס אלו כולם יהודים, וגם אנחנו חייבים להיות פה". ככה קיבלנו את ההחלטה והתחלנו את תהליך ההכנה לעלייה ארצה בשנה הבאה.

הדרך שהסוכנות היהודית ארגנה ליהודים ממולדובה הייתה נסיעה דרך רומניה ומשם טיסה מבוקרשט. הנסיעה עצמה מקישינב לבוקרשט עשינו באוטובוס מאובטח, מפני שהיו מקרים שבגבול רומניה גנבו לאנשים הכול. עלינו לאוטובוס עם שני ילדים שלנו, הבת הגדולה, חני, בת 13 ושלומי, בן 8. היו לנו שתי מזוודות ושש מאות דולר במזומן.

המשטר נתן אפשרות לקנות $150 לכל בן אדם. וזה כל הרכוש שהיה לנו בתחילת דרכנו. בסופו של דבר הגענו לשדה תעופה והתחלנו את תהליך העלייה למטוס  בדרך ארצה. וכאן התחילו הבעיות. אנשי סוכנות ושב"כ דיברו רק אנגלית חוץ מעברית, הרומנים בביקורת גבולות לא שלטו בשפה האנגלית והעולים דיברו ברוסית. אשתי ברטה לקחה את הפיקוד, היא הייתה מורה לאנגלית ובנוסף לכך היא לימדה אנגלית בבית הספר דוברי רומנית, כך שהיא דיברה את שלושת השפות ברמת שפת אם. היא הצליחה לסדר את כל העניינים עם כל הבעיות שהיו אצל אנשים: אנשי ביקורת הגבולות הרומנים, אנשי סוכנות היהודית ועולים דוברי רוסית. התחילו להעלות את האנשים למטוס חוץ מהמשפחה שלנו. כאשר שאלנו למה אנחנו לא עולים, אמרו שהמשפחה צריכה לעלות ביחד והם צריכים את ברטה כרגע לעזרה ותרגומים, אך נאמר לנו לא לדאוג ושהם שומרים לנו את המקומות. כאשר בן אדם האחרון עלה למטוס גם משפחתנו עלתה – באמת שמרו לנו את המקומות במחלקת העסקים.

ככה שבעזרת מיומנות של אשתי עשינו עלייה במחלקת העסקים. אנשי הסוכנות אמרו לאשתי שתהיה לה עבודה מובטחת בארץ וככה היה.

הזוית האישית

הנכד איתי: היה לי מאוד כיף לעבוד עם סבי. למדתי דברים חדשים על ההיסטוריה המשפחתית וגם נחשפתי לדרך בה חיו פעם. אפילו אימא שלי לא ידעה חלק מהדברים מסיפורו של אביה, סבא שלי. אני מרגיש שזו הייתה חוויה מיוחדת ומקרבת ואני שמח שהייתה לי הזדמנות לחלוק את החוויה הזאת עם סבי. לפי מה שראיתי, זה מאוד ריגש את סבי לספר את סיפורו. לי אישית היה מאוד כיף ולכן אני אמליץ גם לאחותי הקטנה להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי, כשהיא תגיע לכיתה ו'.

סבא אריה: היה לי כייף וחשוב שבסופו של דבר אתה והנכדים האחרים יכירו את כל הסיפורים וטוב שאפשר היה לדבר ולספר את הסיפורים שלי