מאגר סיפורי מורשת

"האחר הוא אני"

אני, שולה, נולדתי בישראל לאמא עולה מבולגריה ואבא עולה מפולין, זוג מעורב שנפגש בעיר מעורבת – רמלה.

את רוב שנות הילדות והנעורים חוויתי בעיר מעורבת שבה אוכלוסייה יהודית ולצידה אוכלוסייה ערבית. אין ספק שהחיים בעיר כזו השפיעו מאוד על עיצוב אישיותי והביאו להפנמה של קבלת השונה כמוטו. את המוטו של קבלת השונה למדתי מהורי, לא בדרך של הסבר או הרצאה אלא מתוך הסתכלות על יחסם לשונה ובעיקר לחברים שלהם שהיו, לא רק מהרקע שלהם, אלא מכל העדות שחיו בעיר שאליה התנקזו עולים משלל ארצות, כגון: פולין, בולגריה, ברה"מ לשעבר, עיראק, תימן, מרוקו, יוון, וכמובן ערבים-ישראלים שחיו בעיר.

לאחר נישואיהם גרו הורי בשכונה המכונה עד היום "הגטו" שבה התרכזה אוכלוסיה ערבית גדולה. אחותי הבכורה, שנולדה בבית מוקף בשכנים ערבים, למדה לדבר בשתי שפות: עברית וערבית. גם כשהם עברו לבית  באחת השכונות הראשונות בעיר, נמשכו הקשרים עם חבריהם הערבים. החיים בעיר מעורבת לא נראו לי שונים, מה גם שמשפחתה של אמי חיה בעיר לוד וגם שם הכרנו את החיים המעורבים והמשולבים. בית-הספר התיכון בו למדתי היה בית-ספר ששילב תלמידים מהערים רמלה ולוד – יהודים וערבים (תיכון אזורי רמלה-לוד).לימים חזרתי לבית-הספר כמנהלת.

אימי עלתה מבולגריה, עם תום מלחמת העצמאות, עם הוריה ואחותה ולאחר שלמדה עברית החלה לעבוד כמורה בבית הספר המקצועי "אורט" ברמלה. אבי גם הוא הגיע לישראל באותה תקופה, אך דרכו לארץ הייתה מפותלת יותר, הוא נולד בפולין באזור הקרוב לגבול אוקראינה. עם פרוץ מלחמת העולם ה-2 האזור היה בשטח ברה"מ, כלומר אוקראינה. הוא התגייס לצבא הרוסי כשהוא מותיר את הוריו בכפר מולדתו, ונלחם במשך 6 שנים עם הצבא הרוסי והשתתף באחד הקרבות הקשים לכיבוש העיר סטלינגרד. רק כשהסתיימה המלחמה הוא למד שהוריו נרצחו על-ידי התושבים האוקראינים. אבי, שהיה בן יחיד להוריו, החליט לנסוע לארגנטינה לשם היגרו, טרם המלחמה, דודיו. לאחר ששהה כשנתיים-שלוש בארגנטינה הוא עלה לישראל בגפו. כשהגיע לרמלה  הוא פגש מספר אנשים שעלו גם הם לישראל  מאותו הכפר בו נולד, והם הפכו למשפחתו. לימים גם אנו, בנותיו, פנינו אליהם בכינוי דודה/דוד.

שילוב, קבלת השונה והכלה של השונה הפכו להיות אבני דרך בדרכי כאדם בוגר, החל מהשירות הצבאי שאת רובו עשיתי כקצינת קישור בסדיר, ובתקופת מלחמת יום הכיפורים, במילואים. בהמשך, בזמן לימודי באוניברסיטה העברית בירושלים ועד לעבודתי במערכת החינוך כמורה וכמנהלת. תפקידי הראשון כמנהלת היה בעיר רמלה, אליה חזרתי לאחר כ-20 שנה והקמתי חטיבת ביניים חדשה וצומחת. עבורי המעשה החינוכי הוא אמונה, עבורי המעשה החינוכי הוא שליחות, כאן יישמתי את כל מה שליווה אותי כל חיי כמוטו. הנרטיב של העבודה  החינוכית, אותו הטמעתי בקרב הצוות החינוכי בבית-הספר, היה טיפול בתלמידים המתקשים, שילובם וקידומם, ואכן לאחר 5 שנים של עבודה מאומצת זכיתי בפרס חינוך אזורי, ותלמידינו זכו להישגים רבים והשתלבו בהמשך בחברה כמובילים וכמנהיגים.

אם אני מביטה אחורה לכל התקופות המשמעותיות בחיי, גאוותי הגדולה ביותר היא במעשה החינוכי ובעבודתי במערכת החינוך במשך כ-40 שנה, כשאני תורמת לדורות של תלמידים שהפכו לאנשים שהשתלבו בחברה, תרמו ותורמים להמשך חיינו במדינה.

הזוית האישית

אור: נהניתי מאוד לשמוע מסבתא דברים חדשים שלא ידעתי על העבר ועל החיים שלה, לפני שהפכה להיות סבתא. אני מקווה להמשיך לגלות ולדעת דברים נוספים. אני בטוח שבעבודת שורשים אוכל לחקור ולהעמיק. אני מאחל לך שתמשיכי ללמד אותי עוד שנים רבות ושגם את תכירי אותי יותר ואת הדברים שבהם אני עוסק.

סבתא שולה: שמחתי לדעת שמעניינים את אור נושאים הקשורים בעבר ובעצם משתלבים בהיסטוריה של מדינת ישראל. אני שמחה שדרך התוכנית אור למד להכיר תרבויות, מסורות ומשפחות שונות. אני מאחלת לאור שימשיך להיות סקרן, ירחיב את הידע הכללי שלו, וכמובן ימשיך להיות ילד אוהב ומיוחד.