מאגר סיפורי מורשת

שמי רותי עדני, אני הגעתי לארץ כשהייתי בת שלוש. נולדתי בבולגריה, אבל מאחר והייתי קטנה אני לא זוכרת הרבה מעבר לסיפורים ששמעתי. סיפור של ההורים שלי קיים בספר של פרופ' מיכאל בר זוהר "הרכבות יצאו ריקות" הוא נמצא גם ביו טיוב.

בבולגריה בזמן מלחמת העולם השנייה, שלט מלך וממשלה לצידו, הנאצים פנו למלך הבולגרי בבקשה לקחת את כל היהודים הבולגרים למחנות ריכוז. המלך העמיד תנאי לנאצים אם הנאצים יחזירו להם את שני המחוזות שאיבדו במלחמת העולם הראשונה הם יסכימו להעביר את היהודים אליהם, לכן בשני המחוזות האלה לקחו יהודים למחנות הריכוז ואז התחילה מחאה של גדולי הקהילה היהודית. הם התחילו ללחוץ על המלך למנוע זאת. היהודים ושני כמרים מהקהילה הנוצרית שלחו משלחות למלך ולשרים ואמרו:

"אם אתם תשלחו את היהודים לרכבות אנחנו שוכבים על המסילות ברזל ולא נותנים לכם".

הוציאו את היהודים מסופיה, עיר הבירה ושלחו אותם לכפרים רחוקים מהעיר. חלק מהתושבים שם היו בעדם וחלקם היו אנטישמים, היו נגדם והלשינו עליהם. את הגברים היהודים לקחו למחנות עבודה, והם בנו מסילות ברזל גם אבא שלי היה שם, הוא חלה באסטמה לכל החיים.

באותו זמן אימא שלי ילדה את אחותי הגדולה. שנולדה ברפת, הגיע היום שהנאצים באו להוציא את כל היהודים. ביקשו מהם לאסוף את כל הבגדים והודיעו להם ששולחים אותם ברכבות לגרמניה. ברגע האחרון הצליחו לשנות את הגזירה בעזרת שני הכמרים שהתנגדו לגירוש, הרכבות כבר היו מוכנות, אך יהודים לא היו ולכן הספר שמיכאל בר זוהר כתב נקרא "הרכבות יצאו ריקות", כי ברגע האחרון החזירו את היהודים לביתם וכך ניצלו.

אני נולדתי אחרי המלחמה כשהמשפחה שלי חזרה לעיר סופיה ובגיל שלוש עלינו ארצה. אחרי המלחמה בן גוריון שכנע את היהודים לעלות לארץ ו – 50,000 אלף יהודים כאיש אחד עלו לארץ ישראל. רוב הבולגרים  עברו לגור ביפו.

הבית של ההורים

כשהגענו לארץ גרנו במחנה עולים בפרדס חנה, אחר כך עברנו לעכו. לאחר מכן, אחרי שנה או שנתיים, עברנו ליפו, שם התרכזו מרבית העולים, יהודי בולגריה. למדתי בבית ספר יסודי "שבי ציון" הרוב שם היו צאצאים של בולגרים. לא היה הרבה כסף לרוב האנשים. בשלב מסוים עברתי לגור בקיבוץ.

אני ואחותי עם הורי – התמונה צולמה כשגרנו כבר ביפו

אני זוכרת לטובה את המחנך שלי משה חרש היה לנו גם מורה למוזיקה, אריאל לבנון, שהוא מלחין. הוא הקים מקהלה נהדרת.

זיכרונות מהילדות

כשהיינו במחנה עולים בפרדס חנה, חליתי בדלקת ריאות. בדיוק המציאו את ה"פנצילין" שהוא כמו אנטיביוטיקה מה שהציל אותי.

אני זוכרת שהיינו משחקים בשכונה בכדור, כל מיני משחקים. הבולגרים הם עם מאוד שמח. היחסים בין ההורים לילדים היו בסדר, אצל הבולגרים המשפחה מאוד חשובה. אנחנו לימדנו את ההורים שלנו את השפה העברית, משום שהם ידעו רק בולגרית. חשוב לי להזכיר שבשכונה שגדלתי חיינו ערבים וגם יהודים בשלום.

זכורה לי תמונה מיוחדת מהעבר. בעיר הייתה מאפייה גדולה כזו שלקראת כל סוף שבוע הנשים היו מביאות את העוגות והמאפים שעשו במשך היום בשביל לאפות אותם בתנור שם ולאחר מכן היו חוזרות הביתה עם המאפים מוכנים.

בחיי היום יום ראינו סרטים והיו מפגשים חברתיים. אחר כך היה גם תיאטרון למשל נהנינו מאוד "מקזבלן"

במהלך השנים הכרתי את בעלי, שהיה חביב הבנות ורקדן מעולה. בכל יום שישי היינו רוקדים ריקודי עם, אני הייתי קצת יותר ביישנית. לאחר תקופת חברות התחתנו וילדתי שלושה ילדים, תאומים ועוד אחד צעיר מהם. היום, יש לי שלוש נכדות ושני נכדים. עברתי לאחרונה לבית אבות שאני נמצאת בו עכשיו, בעלי חולה דמנציה, אז החלטתי להעביר אותו לבית אבות ולכן נשארתי לבד.

בתמונה זו – רותי ואחותה בבולגריה

בתמונה זו, רותי ואחותה בשנת 2023 בסיור במוזיאון "אנו" – במסגרת תוכנית הקשר הרב דורי

הזוית האישית

נעם אגוזי, אורין כהן: המפגש עם רותי חשף בפנינו את סיפור יהדות בולגריה בחביבות ובנעימות היא שמחה לספר לנו את הסיפור ואנחנו הקשבנו בעניין רב.

רותי: אני מודה במיוחד לקיום איסוף סיפורים מיהדות בולגריה נפגשתי עם הבנות שגילו עניין רב אין ספק שיש לנו נוער איכותי במיוחד.