מאגר סיפורי מורשת

התגברות על קשיים  – סיפורה המופלא של האחות הקטנה שהצילה את בני משפחתה

רקע

חנה אשרוביץ הינה אמו של אבי אשרוביץ, בעלה של דודתי רותי. במהלך השנים נפגשתי רבות עם חנה, ונדהמתי לשמוע את סיפוריה. מאחר ואין לי במשפחה הקרובה ניצולי שואה, אהבתי לדבר עם חנה. בכל פעם שהיינו מגיעים אליה היא הייתה מספרת לי סיפור אחר מתקופת השואה. היא דיברה על כך בגאווה- היא שרדה את זה. הנאצים ניסו להשמידה אך היא ומשפחתה הצליחו לשרוד זאת בגבורה. חנה היא אישה נפלאה, חמה ואוהבת. באופן אישי, למדתי זאת כאשר היא התייחסה אלי כאל נכדה למרות שאין בינינו קשר דם. אך ניתן ללמוד זאת גם מסיפורה: לחנה היו חמישה אחים. בזכותה, ארבע מהם והוריה שרדו את השואה ועלו לארץ ישראל. גבורתה של חנה התבטאה בהקרבה עצמית ובסיכון חייה למען אחרים. חנה עבדה במטבח, ובכך יכלה לגנוב אוכל למען משפחתה. היא עשתה זאת בידיעה שאם יתפסו אותה יהרגו אותה. אך עדיין, היא המשיכה לגנוב אוכל ובכך הצילה את משפחתה.

חנה אשרוביץ נולדה ביוגוסלביה בעיר סרביה בתאריך 1.7.1922. היא מספרת: "למדתי בבית ספר חילוני המיוחד לקהילה היהודית. תנאי המחייה בביתנו היו טובים. לאבי הייתה חנות בדים (טקסטיל) ואני עבדתי לאחר הלימודים בעבודות תפירה. למדתי בבית ספר יסודי ובתיכון מקצועי לבנות. המורים שלימדו אותי לא היו יהודים, אך היחסים בינינו היו מצוינים, לא היה הבדל בין יהודי לבן דת אחרת. כנערה, הייתי חברה בתנועת הנוער "השומר הצעיר". הפעילויות היו בעיקר בנושאי יהדות וארץ ישראל. משפחתנו שמרה על המסורת היהודית. אבי היה מתפלל בבית הכנסת ובליל שבת היינו מדליקים נרות ושרים שירי שבת."

הם היו שישה אחים- שני בנים ושתי בנות. "היחסים בינינו היו מצוינים. לא היו הרבה ריבים, בעיקר ריבים על משחקים. אני זוכרת שאני ואחיותיי למדנו בבית ספר, אחיי היו קטנים, וכשהיינו חוזרות היינו עוזרות לאמא בעבודות הבית. חלוקת התפקידים בבית הייתה ששלושת אחיותיי, שהיו גדולות ממני, תופרות, ואני הייתי הולכת לקניות. הדברים העיקריים שהייתי קונה היו חוטים וכפתורים".

הילדות של חנה הייתה ילדות מהנה ורגילה. הזיכרונות העיקריים שלה הם משחקים בחצרות עם חברותיה: "משחקי הילדות שלנו היו חמש אבנים, קלאס, חבל ועוד." היא מוסיפה: "האירועים הזכורים לי ביותר הם החגים והמסיבות המשפחתיות. לפני כל חג היינו "הופכים" את הבית: ניקיונות, קניות, בישולים וכמובן הארוחה החגיגית, שהייתה מרגשת ומשמחת ביותר. עד היום המטבח אהוב עליי, ואני מקפידה לבשל לכל אחד מבני משפחתי את המאכל האהוב עליו- הם מזמינים ואני מכינה ונהנית."

השואה

"זמן קצר לפני מלחמת העולם השנייה, עבדתי בבית מלאכה עם פועלים גויים. כשפרצה המלחמה בספטמבר 1939, הגיעו אלינו ידיעות שהגרמנים מוציאים יהודים מבתיהם לגטאות ולמחנות. כשבאו לפנות גם אותנו למחנה, גרנו בקומה השלישית וזרקנו מלמעלה קריסטלים, רהיטים, ואפילו את הפסנתר היקר, כדי שלא יישאר לגרמנים. אחר כך, כשתפסו אותנו, פינו אותנו למחנה הריכוז "ברגן בלזן" שבגרמניה. מה שזכור לי בעיקר מהמחנה היה הפחד מהגרמנים, הרעב, הקור, והעבודה הקשה. הארוחה העיקרית שניתנה לנו הייתה קוביית מרגרינה ושתי פרוסות לחם. משעה 3 בבוקר עבדתי במטבח המחנה. אחותי ואני גנבנו מעט ירקות (גזר, קולרבי) ובזכותנו ההורים שרדו. המוות במחנה היה יומיומי ותמיד חיינו בפחד שאם יתפסו אותנו גונבות אוכל יהרגו אותנו.

סבלנו מאוד, אבל תמיד קיווינו להשתחרר ולעלות לארץ ישראל.

כשהשתחררנו מהמחנה, אחרי שנה וחצי, העבירו אותנו לעיר תעשייתית, שם היינו ארבעה חודשים עד שבאו נציגי הצלב האדום מיוגוסלביה, להחזיר אותנו הביתה. ביוגוסלביה היינו עוברים מבית לבית בכדי לחפש עזרה. לפעמים לא הייתה ברירה ונאלצנו לגנוב אוכל ובגדים."

כששאלתי את חנה איך היא מרגישה לגבי התקופה הזאת היא היססה. אך לאחר כמה דקות היא הודתה כי "כיום, אחרי הרבה שנים מאז השחרור, אני מרגישה שקיבלתי את החיים שלי במתנה."

העלייה לארץ

לאחר המלחמה התחתנה עם אלברט, שלמד הנדסה חקלאית- אגרונומיה. חנה נהנית לספר על כך, ולא מפסיקה לדבר על כמה שהתרגשה באותו יום.

לפני עלייתם ארצה, היו כמה עליות מיוגוסלביה, אך הם לא עלו בהן מכיוון שעסקו במקצועות נדרשים והשלטונות לא אישרו להם לצאת.

לאחר בקשות חוזרות ונשנות, בשנת 1949 הם קיבלו אישור יציאה ועלו לארץ ישראל. בחודש יוני הגיעו לחיפה באונייה. לקחו אותם לבית עולים(מחנה מעבר) "סנלוקס". חנה מספרת כי המקום לא היה נקי והיה שם צפוף מאוד. לאחר תקופה קצרה העבירו אותם לבית עולים בהרצליה. גם שם לא היה להם יותר טוב. מבית העולים בהרצליה יצאו לעבוד בעבודה חקלאית בשדות.

לאחר כמה חודשים עברו להתגורר במושב קדרון, שם היה להם משק. אלברט עבד כאגרונום וחנה הייתה עקרת בית וכמובן טיפלה במשק שלהם. בשנת 1951, ילדה חנה את אריה (לאון), ובשנת 1954 נולד אבי, שנקרא על שם אביה של חנה. לאחר מספר שנים במושב, בשנת 1960, עבר הזוג להתגורר בנהריה. בשנה הראשונה גרו בשכונת אוסישקין ולאחר מכן רכשו בית בשכונת עמידר.

בשנת 1993 נפטר אלברט ממחלת הסרטן וחנה נותרה לגור באותו בית עד היום.

בצמוד לבית זה, נמצא "פעוטון אנה" שבו הייתי בגיל שלוש. אני זוכרת באופן מעורפל איך בכל הפסקה כשחנה ראתה אותי היא הביאה לי סוכריות גומי. אך, היא לא הסתפקה באחת, היא נתנה לי מספר רב של סוכריות כדי שאוכל לחלק לחבריי לגן. באופן סמלי, זוהי אותה התנהגות שבזכותה משפחתה של חנה שרדה את זוועות השואה. אין ספק שחנה היא אישה אוהבת, אשר שמה את טובת האחר לפני טובתה האישית. בעיני, היא מודל לחיקוי והיא בהחלט ראויה להערצה. אין מילים שיכולות לתאר את הקושי הרב שעבר עליה במהלך השנים, בין אם זה במחנה הריכוז, העלייה והקליטה בארץ או מות בעלה. חנה היא אדם מדהים אשר לימד אותי הרבה, ואני גאה להיות זאת שמפיצה את סיפורה לעולם.

הסיפור המלא:

הזוית האישית

שמי הילה סלומון, לומדת בביה"ס למדעים ואומנויות בנהריה, בכתה יא"2, מביאה את סיפורה המופלא של חנה אשרוביץ (אשר).