מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי אריאלה נבו נולדתי ב- 1954 בירושלים.

גדלתי ולמדתי בירושלים, ובהמשך למדתי באוניברסיטה העברית שבירושלים ועבדתי בעסק שפתחתי, עסק המשווק דירות נופש בירושלים. המשפחה המורחבת שלי הייתה קטנה מאוד. שני הסבים לא היו אז בחיים. אבי היה בן יחיד, כך שלא היו לנו דודים ודודות מהצד שלו. מהצד של אמא שלי הייתה רק דודה אסתר, עם בעלה ושני בני דודים, איתם נפגשנו די הרבה.

הייתה עוד דודה, דודה זהבה שלא גרה בארץ אלא סיפרו שהיא גרה בשוויץ. אמי אף פעם לא נסעה לבקר אותה. דודה זהבה גם היא מעולם לא הגיעה לביקור. כך גדלתי עם/בלי דודה נפקדת ולא נוכחת, שכמעט לא דיברו עליה בבית. כמובן שאף פעם לא פגשתי אותה או משהו מבני ממשפחתה.

עד מלחמת ששת הימים ב- 1967, אז "נולדה" עבורי דודה וגם משפחה גדולה.

וזה הסיפור של דודה זהבה: דודה זהבה התחתנה ב 1945 עם בחור ירושלמי, ערבי, מוסלמי. המשפחה של אמי לא קיבלה את הקשר. האם בגלל שהערבים והיהודים היו אויבים? האם בגלל שקשה לקבל נישואים בין יהודייה למוסלמי? איני יודעת. בזמן מלחמת העצמאות ב- 1948, דודה זהבה ומשפחתה ברחו לבית לחם. הקשר בין המשפחות נותק למשך שנים רבות. המרחק הגאוגרפי בין בית לחם וירושלים, הוא כחמש עשרה דקות נסיעה אבל במשך תשע עשרה שנים, המרחק בין דודה זהבה ובין אמי היה אין סופי.

לאחר מלחמת ששת הימים אימי החליטה לחדש את הקשר עם אחותה. ימים ספורים אחרי המלחמה, כשהצבא נכנס לבית לחם, ואזרחים ישראלים לא הורשו להיכנס עדיין , נסעו אחד המפקדים, חבר המשפחה, ואמי בג'יפ צבאי, כדי לחפש את אחותה. אמי ידעה את שם המשפחה והעיסוק של בעלה של אחותה, ונאמר להם איפה הם גרים. וכך הם הגיעו אל ביתם. כשאמי דפקה על הדלת, אחותה זהבה, פתחה את הדלת. שתי האחיות עמדו דקות ארוכות זו מול זו, ואז נפלו האחת לזרועותיה של השנייה. הסוד שנמשך במשך תשע עשרה שנים התפוגג לגמרי. הגעגועים והנתק היו קשים מדי.

ביום אחד המשפחה המורחבת גדלה. לדודה זהבה היו שישה ילדים. זה היה מאד משמח. לעיתים קרובות בשבתות היינו אצלם, אהבתי את האוכל, הריח ואת האווירה השונה. גם משפחת הדודה היתה מגיעה הרבה לבית הורי. מאז הקשר עם דודה זהבה היה חם וקרוב מאוד.

הזווית האישית

אריאלה: המפגשים היו מאוד מהנים, ויצרו קשר מאוד קרוב עם תמר. אני מאחלת לתמר להמשיך להיות נפש נפלאה שעוזרת לכולם, ומצד שני שתמצא את הדרך לעשות גם למען עצמה.

תמר: המפגשים היו מאוד משמעותיים בעיני. הם גרמו לנו להתחבר, ללמוד אחת על השנייה, ללמוד על העבר של סבתא והחיים שהיו פעם. נהנתי בחברת סבתא ובמה שהיא העשירה אותי.