מאגר סיפורי מורשת

שמי תמר גולדנברג, נולדתי בשנת 1949, שנה לאחר קום המדינה. התקופה הייתה תקופה צנע. מוצרי היסוד נמכרו בהקצבה לכל משפחה על פי מספר הנפשות. גרנו בדירה ברחוב דיזינגוף בדירה אחת שתי משפחות, עם המשפחה הנוספת חלקנו את השירותים והמטבח. החיים בשכנות קרובה היו חיים טובים אך קשים להורים מחוסר פרטיות.

תל אביב בה גרתי הייתה אז עיר קטנה, אנשים הכירו זה את זה, לא היו הרבה מכוניות. בהיותי ילדה לא היה טלפון וגם טלוויזיה לא הייתה. היה רדיו גדול בסלון אליו נתקבצו כל בני המשפחה לשמוע תוכניות. אבי עבד בשתי משרות על מנת לפרנס את המשפחה ולמד בשעות הלילה לקראת תואר משפטן.

זכור לי שאמבטיה היינו עושים פעם בשבוע כי היה צריך לקנות עצים לתנור שבאמבטיה, כדי לחמם את המים וזאת מבעיית תקציב. המקרר אצלנו בבית נראה כמו ארון קטן והקירור נעשה על ידי קרח. זיכרון חזק שאינו נשכח הוא שביום הולדתי העשירי אבי לא נכח במסיבה מאחר שהיה צריך להתכונן לבחינה באוניברסיטה. לא היו לי אופניים כי גרנו במרכז תל אביב, וגם שיעורי שחייה לא למדתי מכיוון שההורים שלי לא חשבו שזה נחוץ. בכל יום שישי אבא שלי היה חוזר מהעבודה והיה מביא לי מתנה במיוחד. אני זוכרת שיום שישי אחד חזר עם ארגז גדול ובפנים כלי מטבח קטנים מברזל.

בת המצווה שלי נחגגה כפי שנהוג היום, מסיבה למבוגרים ומסיבה לילדים. המתנה הכי גדולה שקיבלתי בבת מצווה היה שעון יד יפה שענדתי עד גיל 20.

חוויות מתקופת הנעורים

מתקופת הנעורים אני זוכרת שיחות טלפון ארוכות עם חברות. היו הרבה מסיבות. כל החברים והחברות היו באים אלינו הביתה יום יום, כל בעיה שהייתה להם עם ההורים היו מתייעצים עם הוריי. יצאתי המון למסיבות וסרטים והנושא המרכזי היה בעיות חברתיות.

תקופת הנעורים תיזכר בחוסר אחריות שהרגשתי אז. דוגמא: בטיול צופים הגענו למסילת ברזל ללא מעקה ומתחת למסילה נחל זורם. המדריכים הכריזו: "הגיבור נחשב מי שיעבור דרך המסילה לצד השני". כשהיו הרבה ילדים על המסילה, נשמעה צפירת רכבת מתקרבת ולמדריכים לא נותר אלא להוריד את הילדים אל מתחת למסילה ולאחוז בברזל כך שהרכבת תעבור מעלינו. השערוריה של 'מבחן' זה הכתה גלים בעורנו ומששבנו מהטיול הביא להחלטה שלא אצא לטיול נוער ללא מבוגר אחראי.

זיכרונות

במוצאי שבת היינו נוסעים כל המשפחה עם אחותי נילי הגדולה ממני בארבע שנים לסרט. היינו נוסעים עם חברי ההורים לטיולים. אמי ורדה (רוזה) נולדה בקישינב בת למשפחת בורשטיין בשנת 1926. אמי למדה בבית ספר צרפתי נוצרי, היא עלתה ארצה בשנת 1941. אבי אברהם נולד בוורשה שבפולין בשנת 1919. הוא עלה לארץ בגיל שנה. מכיוון שהיה שובב גדול, אמו נאלצה לקשור אותו כדי שלא ייפול מסיפון הסירה. כשהיה בן 7 מת אחיו היחיד והוא היה חבר בהגנה.

מאלבום התמונות

בתחילת השירות הצבאי היינו בקורס טירונות. בתור ילדה מפונקת מתל אביב היה קשה לי להתרגל ל-40 בנות בביתן 1 ואוכל שלא היה לטעמי אך בלית ברירה הסתגלתי והגעתי לשרת כפקידה. הייתי מנהלת לשכת תת אלוף יעקב חפץ שהיה היועץ הכספי לרמטכ"ל וראש אגף תקציבים במשרד הביטחון בדרגת סמלת.

חוויות ממלחמות: בסוף השמינית ביוני 1967 חלה מלחמת ששת הימים. אנחנו התלמידים בשמינית עזרנו בהגנה על ידי מילוי שקי חול ואיטום חלונות. המלחמה נמשכה שישה ימים והסתיימה בניצחון מוחץ על מדינות ערב. מלחמת יום כיפורים החלה ב-6.10.1973, חודש לאחר נישואי לרוני גולדנברג. רוני גויס למילואים למשך חצי שנה. היתה זו מלחמה קשה עם נפגעים רבים. היא השאירה חותם עמוק בליבותנו.

כיום אני עורכת דין במקצועי ובעלת תואר שני במנהל עסקים. הייתי יועצת משפטית ומנהלת המחלקה המשפטית של חברת אמות השקעות בע"מ. אני משמשת דירקטורית בחברות ציבוריות גדולות. אוהבת מאוד את המקצוע והפעילות הנרחבת בשטח הניהול והמשפט.

בעת שירותי הצבאי

היכרות, נישואים והקמת משפחה

את בעלי רוני הכרתי במסיבת ריקודים אצל חבר מלימודי המשפטים. מרגע שראיתי אותו התאהבתי בו ורציתי להיות לצידו. עד היום, כ-51 שנה לאחר אותה מסיבה אני מאושרת עם רוני ויחד יצרנו שלושה ילדי אהבה, את הילה, שירי ואלעד. הם בנו משפחות ויחד עם ילדיהם אנחנו חוגגים את כל החגים וימי השישי בשמחה. זהו האושר האמיתי בחיינו.

המאזניים של משפחת גולדנברג

היה לנו פרדס ובפרדס היה צורך לרסס מפאת מיני מזיקים. לצורך העניין היו חומרים שאיתם היינו מרססים את העצים, היה צורך להכניס כמות מדויקת של חומרי ריסוס למיכל הריסוס ולשם כך היה צורך לשקילה של החומר כדי שתהיה כמות מספיקה של חומרים. לצורך זה היה צריך את המשקל. המשקל הזה בן יותר מ-100 שנה, קיבלתי אותו מאמי. אמי הייתה אופה עוגות מלא ובשביל לאפות צריך דיוק בכמות המצרכים, היא הייתה משתמשת הרבה מאוד במשקל.

המשקל המשפחתי

הזוית האישית

סבתא תמר: האושר האמיתי בחיים זאת יצירת המשפחה.