מאגר סיפורי מורשת

שמי שמחה אברהם, נולדתי בתאריך 23.6.1962 בישראל, בבית החולים שערי צדק שבירושלים. גרתי בילדותי ועדיין מתגוררת במעוז ציון. הוריי קראו לי על שם סבתי, אימא של אבא. הייתי הילדה הקטנה במשפחה ואהובה במיוחד. לי ולאבי היה קשר מיוחד, והייתי מחוברת אליו מאוד.

משפחתינו הינה משפחה ברוכת ילדים: שמונה בנות ושלושה בנים. לכל אחד מאחיי ואחיותיי ישנה משפחה שאותה הקימו וטיפחו עם השנים. חלקם גרים במבשרת ציון, חלקם במעלה אדומים וחלקם בבת ים.

ארץ המוצא שלי היא עיראק. אבא שלי נולד בעיראק בעיר ששמה סונדוק ואימא שלי נולדה בעיראק בעיר ששמה עמדיה. הם עלו לארץ בשנת 1951. הגיעו למבשרת ציון, ששם שהו במעברות ובצריפים. החיים במעברות היו קשים, לא היו מוצרי חשמל. עבודות הבית כגון כיבוס היו מתבצעות בידיים, בישול היה מתבצע על פתיליה. בחורף היה קר מאוד, ובקיץ חם מאוד. לא היו אמצעי קירור או מזגנים כמו שיש היום.

הייתי נשואה במשך 25 שנה לבעלי דוד ז"ל. את דוד הכרתי דרך חבר שלו, חבר שלו הגיע לבית של ההורים שלי וביקש ממני לפגוש את דוד.  מאותו רגע לא נפרדו דרכינו. אחרי שנה התחתנו ונולדו ארבעת ילדינו: מלי, ליגל, הדר ואליהו (אליקו).

ילדותי הייתה יפה, היו לי המון חברות, היינו משחקות קלאס, חמש אבנים וקופצות על חבל. היה לנו מועדון מטעם המועצה, שם מדי חודש היו הפעלות של ריקודים והצגות. גדלתי במעוז ציון ברחוב מצפה הבירה. ביסודי למדתי בבית ספר דתי ממלכתי ששמו היה בית ספר אריאל. בתיכון למדתי בבית ספר דתי "קריית חינוך", תיכון ששם היינו רק בנות. הייתה לי חברה טובה בשם ציפי, אהבתי אותה במיוחד משום שהיינו חברות נפש. היינו לומדות יחד, משחקות, חולקות בגדים, מלוות אחת מהשנייה, הולכות יחד לשופינג. אהבנו מאוד ללכת למועדון "בירת הנוער" שם בכל מוצ"ש היינו הולכות להצגות והופעות של זמרים.

תקופת בית הספר והלימודים

את תקופת התיכון אני זוכרת במיוחד. אהבתי ללמוד בתיכון. היינו רק בנות, בית הספר היה דתי. למדתי מזכירות והייתי מצטיינת. הייתה לי מורה בשם רחל ליכט, מורה שאותה הערכתי ולמדתי ממנה המון, גם במישור הלימודי וגם במישור האישי. רחל הייתה נכה, היה לה כיסא גלגלים, אך מעולם לא נתנה לנכות שלה להשפיע על תפקודה. היא הייתה מורה מצוינת, לימדה את החומר בצורה מעניינת, הסבירה מצוין ונתנה לכל תלמידה ותלמידה יחס שווה, יכולת ההקשבה שלה הייתה מעוררת השראה. רחל תמיד עודדה אותנו לביטוי אישי, ותמיד האמינה בנו. על רחל אפשר לומר שאת החינוך היא העבירה כדרך חיים מתוך אהבה. את רחל לא אשכח לעולם, היא הייתה מעוררת השראה, תמיד הייתה סבלנית וסובלנית כלפי הזולת, גם כשלא תמיד היו סבלניים כלפיה. ממנה למדתי להיות תמיד אופטימית, לגלות אמפטיה ואנושיות. את החינוך היא אהבה במיוחד והנחילה לנו את האמרה: "אין דבר העומד בפני הרצון". כל אחד שמציב לו מטרה ומתאמץ ישיג אותה, לא חשוב באיזה דרך, העיקר האומץ והעשייה.

בבית הספר התיכון למדתי מזכירות, את מקצוע המזכירות יישמתי בגיל בגרותי, עבדתי במשרד האוצר, משרד הקליטה והעלייה ומשרד האנרגיה והתשתית. אהבתי את עבודתי, הכרתי ועבדתי עם אנשים איכותיים, עם קולגות ואנשי ציבור ידועים. בין אנשי הציבור עבדתי עם דוד לוי, יועצת משפטית שרה שבייב גלעדי, חשב משרד האוצר: אריאל ליים ועוד. כיום אני עובדת ככוח עזר סיעודי בהדסה עין כרם. הגשמתי את הרצון שלי לעזור לאנשים חולים. אני אוהבת לתרום מעצמי, להקשיב ולעזור לאנשים שצריכים את עזרתי. לאנשים הזקוקים לעזרה סיעודית ישנם צרכים נפשיים וצרכים חברתיים שלא כל אחד יכול להתמודד עימם, צריכה להיות תקשורת טובה ויחסי אנוש, אני משתדלת לגלות אמפטיה ורוך וכמובן משוחחת ומקשיבה למטופלים. העבודה נותנת לי סיפוק וגורמת לי לחוסן נפשי וסבלנות כלפי האחר. בסופו של דבר כל אחד מאיתנו יתבגר וכמו שאנחנו רוצים שיתייחסו אלינו בכבוד, כך אני נותנת את כל כולי למטופלים שלי.

החלום שלי הוא שלא נדע עוד מלחמות בעולם, שישרור שלום, אחווה ורעות, שתהיה אהבת חינם בעולם ושהילדים והנכדים שלי יהיו בריאים ויגשימו את כל המטרות והמשאלות שלהם.

חיי המשפחה

יש לי ארבעה ילדים: מלי- הבת הבכורה שלי, בת 40, יש לה שלושה ילדים: נויה, אוריה ואלרואי מרדכי. ליגל בת 38, יש לה שני ילדים: ליב דוד ועמנואל. הדר בת 37, יש לה שני ילדים: הלל ואדל. אליהו (אליקו, הבן הצעיר שלי) בן 28. יש לי גם שבעה נכדים: נויה היא הנכדה הבכורה שלי, בת 12, נויה היא הדוגמא לשאר נכדיי, ממנה הם לומדים ולוקחים דוגמא אישית. אוריה בת 7, ילדה חייכנית הסנדוויץ' במשפחת בוסקילה, מלאת שמחה, ומקרינה טוב ואהבה. אלרואי מרדכי בן 4, הילד הקטן למשפחת בוסקילה, ילד מתוק שמפזר סביבו אהבה. הילדים של ליגל: ליב דוד בן 4, הילד הבכור של ליגל, ילד חמוד ומלא בשמחת חיים. עמנואל בת שנה, הילדה הקטנה של ליגל, ילדה חברותית ואהובה. הילדים של הדר: הלל בת שנתיים, הילדה הבכורה של הדר, ילדה יפת תואר וכובשת. אדל בת שנה וחצי, הילדה הקטנה של הדר, ילדה מהממת ומתוקה.

המוטו שלי לחיים הוא: "רק כאשר נמצאים בחושך, לומדים להעריך את האור".

לפני 15 שנים, בעלי דוד אברהם ז"ל נפטר בפתאומיות, אחרי שהיינו נשואים במשך 25 שנים. הוא הלך לסדר לבת שלי את הרכב במוסך החזיק בראש, אמר: "איי, איי" התמוטט ונפל. לא הצליחו להחיות אותו, הוא היה רק בן 51 במותו. נשארתי לבדי, הרגשתי שחרב עליי עולמי. עברתי תקופה קשה בהתמודדות יום יומית לעכל, להבין ולהפנים את אשר קרה. הייתי בחושך מוחלט. הילדים שלי היו שבורים לגמרי, הייתי צריכה לאסוף את עצמי בכדי לתמוך בהם.

לאחר שנתיים נולדה הנכדה הבכורה שלי, ואחריה שאר הנכדים. הנכדים והילדים שלי הם האור שלי, הם מרעיפים עליי אהבה ונותנים לי כוחות נפשיים. הנכדים עזרו לי למצוא את האור החבוי בתוך האפלה. היום אנחנו משפחה מאוחדת, אוהבת ושמחה..

הזוית האישית

נהנתי מאוד מעשיית העבודה ולמדתי דברים חדשים על חיי סבתי מילדותה ועד היום.