מאגר סיפורי מורשת

שמי אברהם (ברהם) פטל, שמות הוריי: עליזה ושמואל פתאל. נולדתי ב- 2 באפריל 1939 בעיר בגדד שבעיראק. אני דובר את השפות עברית, ערבית ואנגלית.

נולדתי, כאמור, בבגדד בשנת 1939 בבית חולים "מאיר אליאס" בעיראק. אני הבן הבכור מבין שלושת אחיותיי, להורים עליזה ושמואל. שם משפחתי הקודם היה פתאל. ובזמן עלייתי ארצה רשמו בתעודה פטל – ומאז נשאר שם המשפחה הזה לדורותיו.. נקראתי על שם סבי אברהם, שנפטר שנה לפני שנולדתי. גם הבנים של דודי, שאול וסלים – קוראים להם אברהם.

אני זוכר בילדותי זיכרון שנצרב לי מעיראק, כל בוקר הייתה עוברת שיירה של תאו (שזה סוג של פרות) ליד הבית שלנו, שהיה ליד שדות גדולים ונחל. אמי והתושבים של הרחוב היו יוצאים וממלאים את הסירים שלהם מהחלב של התאו. פעם אחת הלכתי בעקבות אותה שיירות תאו והגעתי עד לנהר החידקל, ועל שפת הנהר היה דשא, שם היו כל בעלי התאו מתרכזים עם חגיגות ושירים. זה גרם לי שמחה רבה בלב לראות את כולם ביחד שרים ורוקדים.

למשפחתי היה בית נוסף, בנוסף לבית הרגיל שחיינו בו. הוא היה נקרא "בית קיט" שהיה בנוי על גדול נהר החידקל. בחגים ובמיוחד בימי הקיץ החמים, היתה המשפחה מתאספת בבית הקיט והיינו אוכלים מאכלים מיוחדים וחגיגיים, רוקדים מנגנים ושרים בכלי נגינה שונים. כילד הייתה לי חוויה נהדרת, ככה לחגוג עם כל הבני דודים שלי והמשפחה הגדולה.

עלייה לארץ

הסיבה שעלינו לארץ הייתה מכיוון שיום אחד נשמעו פיצוצים בבית כנסת שהיה בשכונה שלנו, אנו חשבנו שאלו היו הערבים וכתוצאה מהאנטישמיות שהתחילה בעיראק באותה התקופה. כך לפחות חשבנו עד שהגענו לארץ ישראל, ואז הבנו שמי שהוציא לפועל את הפיצוצים בבגדד היו השליחים היהודים כי הם רצו לזרז את עלייתם של יהודי עיראק לישראל. רוב היהודים בשכונה החלו להירשם לעלייה לארץ ישראל, ועל מנת לעלות לארץ ישראל היה צריך לוותר על האזרחות העיראקית, לא נותרה לנו ברירה אלא לעשות זאת.

לקראת העלייה לארץ ישראל הוריי הזמינו סנדלר הביתה על מנת להטמין את כל תכשיטי הזהב והיהלומים של אמי בעקבי הנעליים של אבי ושלי. הוריי מאד התלבטו אם עלינו לנעול את אותם נעליים עם התכשיטים בפנים או לארוז אותן במזוודה. לבסוף הוחלט לשים אותם במזוודה כי אמי חששה שעלולים היו לגלות את הזהב המוסתר בנעליי ואני איבהל מכך.

יצאנו מהעיר בגדד והשארנו אחרינו בית גדול מאד, לא רצינו למכור כדי שהשלטונות לא יעלו עלינו שאנחנו עוזבים את הארץ, לכן השארנו בית גדול ורכוש רב ועלינו רק עם כמה מזוודות קטנות. בשדה התעופה בבגדד התלווה אלינו קרוב משפחה ובעת שקילת המזוודות נתגלה עודף משקל ודווקא המזוודה עם הנעליים שלי ושל אבי החליט הפקיד בשדה התעופה למסור אותה לקרוב משפחתי שליווה אותנו, ואין אנו יכולים לקחתה עימנו. קרוב משפחתי (יחזקאל היה שמו) לא ידע על האוצר שהוא לקח עימו בחזרה, ועד היום אנו לא יודעים מה עלה בגורל הנעליים ותכשיטי הזהב שהיו מוחבאים בהם..

מכיוון שלנו היה דרכון פרסי, הוריי בחרו לעלות לארץ ישראל דרך קפריסין. בקפריסין התאכסנו במלון "פלסטין" כחודשיים. בהיותנו בקפריסין, בישר לנו דודי שכבר עלה לישראל שנתיים קודם, שהוא רכש עבורנו דירה בתל אביב באמצעות הכסף שאבי נתן לו, עוד כשהיינו בעיראק ביחד.

בשנת 1951 הפלגנו באונייה בשם "עבסייה" מקפריסין לישראל. הקליטה בארץ הייתה די קלה עבורינו, כי כבר חיכתה לנו הדירה המוכנה בתל אביב, אבל אז הורגש המחסור באוכל, היה מאד קשה ללכת ולקנות מצרכים רבים, הסתפקנו במועט והעיקר שהיינו שמחים מאד, כי הצלחנו לעלות לארץ. למרות המחסור והקושי בהשגת כסף, אבי עשה לי הפתעה ובגיל 11 קנה לי אופניים חדשות.

הטראומה שעברו הוריי עקב אובדן הדירה והתכשיטים שהיו בעקבי הנעליים ליוותה את הוריי עם יום מותם.

הזוית האישית

עמית הנכדה המתעדת: במהלך התכנית ראיינתי את סבי מצד אבי ולמדתי רבות על עברו. נזכרנו בחוויות משותפות וצחקנו הרבה. ישבתי והקשבתי לסיפורים מאד מעניינים ומרתקים. אני מודה לסבי מאוד על הזמן שהוא השקיע בי בראיונות, בסיפורים ובחיפוש מסמכים ותמונות. בסיפור זו מסופר על חייהם של סבי וסבתי ועל הדרך הקשה שהם עברו בחייהם. אני חושבת שהם עברו הרבה בחיים, חוויות קשות ופחדים, ולדעתי הם היו אנשים חזקים נפשית מאוד שעברו דרך לא קלה בחיים, אין ספק שהחיים היום הרבה יותר קלים מהעבר. אני מאחלת להם עוד הרבה שנים טובות ובריאות כדי שנוכל לחוות עוד חוויות משותפות וכיפיות ביחד.