מאגר סיפורי מורשת

אני ארז צפתי, מקור השם במחוז דפת בתימן. נולדתי בארץ ישראל  6.10.1961 כו' בתשרי תשכ"ב

שם המשפחה המקורי היה שוקר, אך הפכו את שם המחוז לשם המשפחה, במקום דפתי לצפתי, תשכ"ב.

אני הבכור מתוך חמישה ילדים, אחרי נולדה יפעת, האחות הגדולה, וגם כשהייתה צעירה היא דאגה לכל מה שקורה בבית, ודי פינקה אותי בתור אחיה הגדול. יקירה הייתה האחות הקטנה שלנו, עד שנולדו האחים הקטנים שלנו נירית ואורן.

יש לי זיכרון ילדות מיוחד אודות אופנים מיוחדות. לסבא שלי היו אופניים כחולות גדולות, וחלום חיי היה ללמוד לרכוב על אופניים.

אחד הילדים בשכונה החליט שאני צריך ללמוד לרכוב על אופניים, והוא העלה אותי על האופניים, דחף אותי בירידה, ונפלתי בשדה קוצים ללא יכולת לעצור. כמובן שהשובב שביצע את המעשה ברח מהמקום ונעלם כלא היה.

הרגשתי חסר אונים ועצוב ממש, התחלתי להרים את עצמי ולנסות לדדות עד הבית, או לפחות עד שאמצא אדם שיוכל לעזור לי. מה שראיתי מולי היו ילדים ששחקו במשחק מוזר.  הם לקחו מקלון ומקל גדול והיו מעיפים את המקלון בעזרת המקל הגדול, וקבוצה של אנשים הייתה צריכה להחזיר את המקלון בחזרה למקום שממנו העיפו אותו. משחק של פעם שקוראים לו "דודס"

בסוף הצלחתי בכוחות גדולים לזחול עד הבית. כעסתי מאוד אך יחד עם כל הכעס נשאר בי רצון חזק ללמוד לרכב על אופניים. לא ויתרתי על החלום למדתי לבסוף, ואני נהנה מכך עד היום הזה.

למילים יש כח

גדלתי ברחובות, ולמדתי בישיבה תיכונית בירושלים. לראש הישיבה קראו אריה בינה, ואחד הדברים שהותיר בי חותם, היה שראש הישיבה עשה שיחות אישיות. הוא אמר שתלמיד צריך ללמוד לעשות את התפקיד שלו, כאשר אדם מקלל ואומר דברים לא ראויים, הוא צריך לחשוב על מה שהוא אומר והפה הוא הפתח של הראש. למילים יש כח וצריך לשים לב למה שמוציאים מהפה. לעיתים אדם חושב שהוא יכול לפגוע ולהוציא מפיו כל מילה שהוא רוצה, אך לא מבין את ההשלכות שלו לכך. עד היום חרוטה אצלי המשמעות של כוחה של כל מילה, ואפילו היום ממרום גילי אני נזהר בכל מילה שאני מוציא מפי.

הזווית האישית

תודה לדוד ארז שהשתתף בתוכנית הקשר הרב דורי, עם התלמידים אמיר סגדון ואיתמר זוהר מכיתה ו' בבית ספר הדסים.