מאגר סיפורי מורשת

שמי רינה טימור פקר. נולדתי בשנת 1961 בישראל, ביפו, ואני הבת הבכורה להוריי שואף מאיר ואסתר. אני נשואה לאהוב ליבי אסף ולנו ארבעה ילדים משותפים בנוסף לכל זאת, אני מרגישה ברת מזל!

כשהייתי קטנה הייתי מוקפת במשפחה גדולה ואוהבת עם הרבה בני דודים ובנות דודות אבל סבתא הייתה לי אחת שקראנו לה בשם חיבה, "סבתא דודו" והיא אהבה אותי יותר מכולם.

מאז שאני זוכרת את עצמי אהבתי לצייר, ולמעשה ציירתי עד שסיימתי את הצבא.

כשהייתי צעירה הייתה ילדות מלאת פשטות וחופש מהרבה פחדים, שקיימים היום. רוב המפגשים עם החברים היו ברחוב ורוב המשחקים התרחשו על המדרכות, שיחקנו בקלאס קפצנו על חבל והשתמשנו הרבה בדמיון וביצירתיות שלנו כדי להמציא הרפתקאות. בנינו אוהלים, ממקלות, סדינים ומגבות. דמיינו שאנחנו במבצרים והרגשנו שאנחנו חלק מהאגדות. נהגנו לשבת כל הילדים של הבניין על המדרגות וצחקנו ביחד, שרנו ועשינו שטויות.

כשהייתי בבית אהבתי מאוד לקרוא ספרים, קראתי כל יום לפחות ספר אחד. מאוד אהבתי להרכיב פאזלים. לחיי הצטרפו שני אחיי והם בהחלט הוסיפו טעם לחיי. בית הספר היסודי היה בשבילי בתחילה קשה ביותר ובראייה לאחור אני מבינה שהייתה לי הפרעת קשב וריכוז. באותו זמן לא היו מודעים לכך ומי שלא הצליח בלימודים היה נחשב או לעצלן או לטיפש. למזלי, למדתי לקרוא ממש מהר אולם נהגתי לחלום הרבה בהקיץ והתקשיתי מאוד בחשבון. אבא שלי, האהוב, נהג לשבת איתי כל יום וניסה להסביר לי את ההיגיון שמאחורי המתמטיקה. זכור לי שבמבחן הראשון בכיתה ד' קיבלתי מאה בחשבון, אבל המורה לא נתנה לי להנות מכך ומול כל הכיתה האשימה אותי שהעתקתי. התביישתי מאוד ולא עזר לי שאמרתי שלא העתקתי. באתי הביתה בוכה, וכשאמא שלי שמעה על כך היא כעסה מאוד, ממש זעמה, תפסה אותי ביד ורצה איתי היישר אל בית הספר לחדר המנהל. נשארתי בחוץ והצלחתי לשמוע את אמא שלי עומדת לצידי ודורשת שהמורה תתנצל בפניי, מול כל הכיתה. כך דרשה גם בשיחה עם המורה ואומנם כך היה!  ולאחר מכן, בכל שנותיי הלימודיים הצטיינתי.

אשתף על הדרך שלי באומנות, בילדותי אהבתי מאוד לצייר פרחים, נופים, חפצים ודמויות מספרי ילדים, לאחר מכן כשהייתי בצבא נהגתי לרשום בעפרונות פחם, בייחוד דמויות. חברות וחברים שלי לשירות היו המודליסטים אותם ציירתי. לאחר הצבא, חדלתי לצייר לתקופה ארוכה. התחתנתי והבאתי ילדים, כך שהגידול שלהם והעבודה בה עבדתי לא אפשרו לי להמשיך לצייר. לפני כ-15 שנה בהיותי בת 45 בערך, חזרתי לצייר, וזה מבחינתי היה זמן מוקדש ואישי שלי. בשלב הזה, גיליתי שנפלה בידי זכות ענקית!

כאמור, לאחר הצבא התקבלתי לעבוד בבנק לאומי. שם עבדתי במשך כ-30 שנה. כשהייתי בת 55 החלטתי שאני רוצה לעזוב את הבנק ולהתמסר לתחום הטיפולי. למעשה, הרקע להחלטה זו נבע מכך שעברו עלי ועל משפחתי מספר שנים קשות מאוד. בתי הבכורה מעין, עברה אונס במשך שירותה הצבאי. חייה השתנו מקצה לקצה וכך גם חיינו. לפני הסיפור המזעזע, היא עברה בהצטיינות את שנות הלמודים, הייתה פרמדיקית בצבא וחלמה להיות מנתחת מוח. לאחר האירוע, לקתה בדיכאון ולא הצליחה להמשיך וללמוד ומצבה הדרדר מאוד. ניסינו לעזור בכל דרך אפשרית, אך סבלה היה קשה מנשוא ולאחר 10 שנים של ניסיון עם התמודדות היא שמה קץ לחייה.

במשך כל התקופה, קיבלתי עזרה ובזכות זה, אני יושבת ומספרת את סיפורי. פניתי לטיפול מטפלת הוליסטית "גוף ונפש" בשיטת עוצמת הרכות. למעשה, טיפלתי בעצמי ובעיקר לשם משפחתי. הטיפול המתמיד במשך 5 שנים הציל אותנו ונתן לי כוחות לעבור את הקשיים ולהמשיך לחיות למרות הקושי הגדול. בסופו של דבר, החלטתי שאני רוצה לשנות את עיסוקיי ולהיות  מטפלת בעצמי. למדתי במשך שנתיים והפכתי להיות מטפלת ואני מרגישה סיפוק רב מכך שאני יכולה לעזור לאנשים שמגיעים אלי בתהליכים של ריפוי הגוף והנפש.

אחד הדברים הכי משמעותיים שקבלתי מדרך זו, היא הזכות לבחור בחיים.

אומנות:

האומנות שזורה בחיי מאז ולתמיד!

לאומנות חלק נכבד בחיי, היא עזרה ועדיין עוזרת לי בהתמודדות עם מסע החיים. הציור. מבחינתי, האומנות והציור בפרט, הם כלי חשוב לביטוי המצב שבו אני נמצאת. קורים בו תהליכים אישיים עמוקים ורחבים. אני מצליחה בעזרת הציור, להביע רגשות כמו: עצב, מועקה, כאוס, תחושת אובדן ואבל. לצד זה, יש בי אופטימיות רבה ושמחת חיים. אחד הדברים שאני אוהבת הוא לצחוק ולהשתטות. יותר מכל, ליבי מלא באהבה ללא גבול. גם זה בא לידי ביטי בציוריי. חלקם מלאים בשמחה, אור וצבעים בהירים. הרבה פעמים ההשראה שלי לציורים באה מהמוסיקה אני מאוד אוהבת צבעים עזים ואני אוהבת לצייר בצבעים מנוגדים. אני נוהגת לצייר על בד קנבס בצבעי שמן או בצבעי אקריליק. אין אצלי חוקים בציור! אין יפה ולא יפה והציור מביע לרוב את מה שאני מרגישה. בציור שלי יש המון סגנונות.

ציור שציירתי נקרא: "האשה מעוררת ההשראה שיכלתי להיות"

זהו ציור לכבודן של כל הנשים שחוו אלימות במשפחה ואלימות בכלל, רצח והתעללות נפשית או מינית. נשים שהן השראה, נשים שרובן, נמנע מהן להביא לידי ביטוי את עצמן. ואני אומרת: אתן לא שקופות!

בתמונה זו, ניתן לראות את מערבולת הרגשות שלי סביב הנושא של רצח נשים בישראל, תמונה שהיא מלאה בכאב. ניתן לראות בה דמויות נשים שונות ומצבים של כאב והשתקה. ישנה פגיעות רבה. בתמונה ניתן לראות שילוב של מילים כמו: בושה, דם, די… מילים אלו מבטאות את הכאב הבלתי נסבל, את אוזלת היד בדבר.

ברצוני לסיים ולומר: " די לאלימות כלפי נשים"!

הזוית האישית

רינה: פעם שניה לי בפרויקט הקשר הרב דורי, וראו זה פלא, זכרונות נוספים לשיתוף הגיעו ממעמקי נפשי ושמחתי לחלוק אותם עם התלמידות החמודות שליוו אותי בפרויקט. המפגש עם בנות צעירות והיכולת להעביר אליהן מסרים ממני ותובנות היו מרגשים עבורי. התרגשתי גם מהמעורבות הרבה והאכפתיות של המורות שליוו את התהליך בכבוד ובפירגון ובסבלנות. מודה על הזכות להשתתף. יש אהבה בעולם.