מאגר סיפורי מורשת

שמי מיה מוסרי, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבתא שלי שולמית מוסרי. סבתא שלי נולדה ברומניה בעיר בקאו בשנת 1945. היא סיפרה לי על הוריה, על עלייתם לישראל בשנת 1951, ועל החיים במעברה כשהם עלו.

סבתא שולמית מספרת:

"הורי, שרה קרמר ואהרון שניהם נולדו ברומניה בשנת 1923, אבא שלי עסק במסחר אני, שולה מוסרי, נולדתי בשנת 1945 ואחי הקטן אריה נולד בשנת 1947.

העלייה לישראל

בשנת 1951 עלינו לארץ מרומניה בגלל שהורי חשבו שזה נכון לגדל אותנו בארץ ישראל ולא בגלות ברומניה ששם הייתה שנאה ליהודים. הגענו לארץ בחודש ספטמבר שהיה כבר קריר בחוץ. נתנו לכל משפחה אוהל (מברזנט) וארבע מיטות ברזל עם מזרונים מקש (לא כל כך נוח). קבלנו שמיכות עבות ומגרדות (לא כל כך מחממות). באוהל לא היו שירותים, לא היו מים, השתמשנו בשירותים ציבוריים מחוץ לאוהל ובמים שהיו בברז (מחוץ לאוהל), כמובן שלא היה חשמל והשתמשנו בעששיות עם נפט. העֲשָׁשִׁית או מעין מנורה ניידת שפעלה על נפט או על שמן. הן שימשו כאמצעי תאורה נפוצים, עד שנות ה-50 של המאה הקודמת.

העששית

אלו המראות הזכורים לי מיום ההגעה למעברה, אבל, אני זוכרת שאני ואחי הקטן אריה היינו עייפים ונרדמנו. האוהל שלנו היה ממוקם בשכונה באשקלון, היו שם כמאה אוהלים כאלה. לשכונה הזאת קראו ”מעברה” מהמילה מעבר זאת אומרת, שכונה זמנית רק למעבר עד שלמדינה יהיה כסף וזמן לבנות בתים קבועים. היו הרבה מעברות בישראל כמו: אשדוד, אילת, באר יעקוב, בית שאן ועוד.

התנאים במעברה, היו קשים לא הייתה פרטיות. לאבא שלי לא הייתה עבודה, גם התנאים בארץ היו קשים לא היו ביצים השתמשנו באבקת ביצים, לא היה חלב השתמשנו באבקת חלב. כל ילד קיבל פנקס אדום עם תלושים וכל תלוש זיכה את הילד במצרך אוכל חיוני.

 אני בכתה ג'

באותה תקופה לא היו לנו משחקים כמו לגו, בובות וכל מיני צעצועים קנויים. במקום לגו בנינו מגדלים מקופסאות של שימורים שקיבלנו. במקום בובות, סבתא שלי לקחה מגבת, גלגלה אותה קשרה סרט כאילו לצואר, ציירה עניים והכינה לנו בובה. העסקנו את עצמנו בזמן הפנאי במשחקים פרי יצירת דמיוננו.

למדנו בבית ספר במשמרת שנייה, זאת אומרת התחלתי ללמוד בשעה 12:00. בכיתתי היו 52 תלמידים, ישבנו צפופים שלושה תלמידים על שולחן אחד, הכיתות היו בנויות מפח ולכן היה קר מאוד בחורף וחם מאוד בקיץ.

לילה אחד בחורף של 1951, שהיה אחד החורפים הקרים בארץ, הייתה סערה רצינית היו גשמים חזקים ורוחות עזות והאוהל שלנו התעופף. נשארנו ללא אוהל חשופים לרוחות לגשם לקור. אבא שלי ניסה להקים את האוהל מחדש ללא הצלחה רבה.

למחרת בבוקר כל ”המעברה” נעלמה – מנגד עינינו היו שברים של אוהלים. גורל כזה היה גורלן של הרבה מעברות בארץ באותו חורף קשה של שנת 1951.

סבתא שלי גרה בבית של ערבים‚ שברחו מאשקלון בגלל שהיהודים הפחידו אותם. היא הזמינה אותנו לגור אצלה. גרנו בחדר אחד כל המשפחה: אני אחי אבא ואימא, גרנו שם עד שקיבלנו שיכון קבע – בית קבוע, שניבנה אחרי שלוש שנים.

הזוית האישית

סבתא שולמית⁚ אני מאחלת שהיו לך חיים טובים ושהארץ תמשיך להתפתח ולשגשג.

הנכדה מיה⁚ היה מעניין לשמוע על חיים בארץ עם הקמת המדינה וחשבתי כמה קשים היו החיים בלי חשמל, בלי מים בלי, פאלפון, בלי מזגן ומעט אוכל. סבתא, אני מאחלת לך שעכשיו יהיו לך חיים יותר טובים ממה שהיה לך אז ושרק תשמחי.