מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי קלודין אסתר, נולדתי בתוניס בשנת 1947 בבית חולים צרפתי, לכן הוריי נתנו לי שם צרפתי ושם יהודי.

בשנת 1951 הפלגנו באוניית נגבה – אני, הוריי ואחותי הקטנה – ממרסי לארץ ישראל. כשהגענו לארץ, הגענו לשער העלייה ושהינו שם בערך חודשיים. משם לקחו אותנו לחרוצים, אז קראו לה מעברת בני ציון. הגענו לחרוצים, היינו המשפחה עשירית שהגיעה. קיבלנו אוהל וזה היה הבית הראשון שלנו.

אין ספק שאורח החיים היה לא פשוט בכלל והיה ימים מאוד קשים. גרנו תקופה באוהלים ואחר כך עברנו לגור בצריפים. לא היו לנו בבתים מקלחות ושירותים, הם הוקמו בחוץ והיו עבור שימוש כל התושבים. בחורף היה מאוד קשה והימים היו ארוכים. גדלנו גם בלי חשמל, היו לנו רק פתיליות ונפט. בזמננו לא היו בכלל כבישים, היו קצת שבילים, המון המון חולות וכמה מבנים בודדים. כשהמקום גדל ונוספו עוד אנשים, הוקמו בהתאם עוד מבנים. בזמנו כל משפחה הייתה מקבלת תלושים לפי כמות הנפשות במשפחה, ולפי זה פעם בשבוע היו באים ומחלקים לנו אוכל. בערך לאחר כשנתיים פתחו לנו בפעם הראשונה מכולת.

היה לנו בחרוצים מבנה אחד של גן ילדים וגם בית ספר של ארבע כיתות בלבד. לאחר תקופה ארוכה החליטו לאחד את בית הספר וכולנו למדנו ביחד. למדנו בדיוק איפה שאתם לומדים כיום.

חרוצים הוקמה בשנת 1951 ורק בשנת 1956, לאחר שהייתה מעברה, הוקמו בתים על ידי חנה לאה רוז ז"ל. חנה החליטה להחליף את השם ממעברת בני ציון לחרוצים. בזמן הבנייה היו כמה משפחות שפינו אותן והעבירו להן את הצריף למקום אחר לצורך הקמת המבנים. למרות שאנחנו היינו וותיקים, חנה לאה רוז הביאה לישוב עולים חדשים מפולניה ורומניה, ורק לאחר שכל העולים קיבלו בתים, למי מאיתנו שהיה כסף יכל לקנות סוף סוף בית. למשפחות שלא היה כסף, המדינה עזרה ונתנה אפשרות לשלם כל חודש שכר וכך גם משפחתי בתחילת 1957 קנתה בית ועברה להתגורר בשיכון.

אספר שמשפחתי הייתה המשפחה הכי גדולה בכפר: היינו 16 ילדים ואני הייתי הכי גדולה. היה קשה, היה מאתגר. היו לילות קשים ולצד זה כולם היו חברים ותמיד היינו מוקפים בילדים. בחוץ שיחקנו בלי הפסקה המון משחקים עם הילדים הקטנים והגדולים, תמיד ביחד. אהבתי מאוד לגדול פה, המון זכרונות יפים שהולכים ונעלמים.

אני בחרתי לספר על בעלי ז"ל, על החיבור שלנו ואיך נפגשנו. סבא אשר עשה עלייה כשהיה בן 13. הוא עלה ממרוקו.

כשאני הייתי בת 5 הוא היה בן 15. הוא היה שכן שלי והיה אצלנו כבן בית. הוריי מאוד אהבו אותו, היה לו לב זהב, תמיד אהב לעזור לתת ולהעניק. הוא היה גדול ממני בעשר שנים, יש לנו תמונות ילדות ביחד שרואים את ההבדל בין הילדה שהייתי לנער שהוא היה. כשגדלתי התחיל רגש אחר ולאט לאט נולדה בנינו אהבה, שהגעתי לגיל 18 והוא היה בן 28. התחתנו והבאנו לעולם חמישה ילדים מופלאים.

סבא אשר בנה את בית הכנסת הראשון בחרוצים. הוא היה בנאי למופת שלמד הכל מלראות ולהסתכל. אין ספק שהוא החיבור המיוחד שלי, והסיפור שלנו מיוחד.

הזוית האישית

אושר הנכד המתעד: במסגרת תכנית הקשר הרב דורי למדתי המון על סבתא שלי, למשל שיש לה 15 אחים ואחיות ושהיא גרה פעם בצריף. גם סבתא שלי למדה דברים, למשל איך לפתוח זום ולפתוח דוקס.