מאגר סיפורי מורשת

אנו, דניאל רויז ויהונתן תשובה מתיכון קציר ברחובות, מתעדים את סיפורה של אילה ויקסלבאום-לוי.

איילה לוי מספרת על הקשר שלה לעולם הספר. כיצד גילתה את הספרים וכיצד הם מילאו את עולמה וכיצד מצאה מפלט בספרים. היא מספרת על הרגע בו גילתה את ההנאה שבקריאה.

"גיליתי בספרים עולם ומלואו, אהבתי מאוד לקרוא וכל ספר שהגיע לידי קראתי עשרות פעמים. בכל יום הולדת או חג ובכלל בכל הזדמנות ביקשתי מתנות ספרים, לא בובות אף לא נעליים חדשות – או בגדים, רק ספרים!"

1948 – עם פינוי המושבה הרטוב – מקום הולדתי – ואני בת חמש, השתכנו הורי בעיר תל-אביב, ברחוב פינס 31. הבית בן שלוש הקומות קיים עד היום עם קצת תוספות ושינויים, ניצב בין הרחובות לילנבלום ויהודה-הלוי שבהמשך אליו מתחבר רחוב רוקח – בתוך שכונת נוה-צדק, אחת מהשכונות שמהן צמחה העיר תל-אביב. כאן שכן ביתו של שמעון רוקח – הש"ר – עסקן ציוני. את ביתו תרם רוקח לצרכי ציבור ובין היתר נפתחו בחדרי המגורים בקומה הראשונה – כתות גן לגילאי חמש, בפיקוח עיריית תל-אביב. באחת מכתות הגן שנקרא "גן-רוקח"- למדתי מגיל חמש עד גיל שש. הגננת, לילי, היתה אהובה עלי מאוד והקשר החם איתה נמשך שנים ארוכות.

סמי הצלם, שזו הייתה פרנסתו, צילם אותי בגיל שש על גג הבית. לבשתי בגדי חג עם סרט שעיטר את שיערי כמו שהיה נהוג אז. לנו לא היתה מצלמה ולכן הורי הזמינו את סמי ושילמו לו עבור הצילומים ולנו נותרה מזכרת מאותן שנים.

 בגיל שש עם בגדי חג

 אחותי ואני בגיל שש מתחת לעץ בשדרות רוטשילד בתל אביב

צילם סמי הצלם שפרנסתו היתה לצלם אנשים שלא היתה ברשותם מצלמה

1949 – אני עולה לכתה א'. את הקריאה רכשתי במהירות, ומאותו רגע גיליתי בספרים עולם ומלואו. אהבתי מאוד לקרוא ויכולתי לחזור ולקרוא כל ספר שוב ושוב ואף ידעתי לדקלם מתוכם קטעים נכבדים. בכל יום הולדת או חג ובכלל בכל הזדמנות, ביקשתי לקבל ספרים. לא בובות-משחק ואף לא נעליים חדשות או בגדים – רק ספרים! כשגם אותם קראתי, התחלתי לחפש מקורות חדשים לסיפוק אהבתי – או תאוותי – לקריאה. בבית-הספר העירוני "אחד-העם" בו למדתי, הייתה אמנם ספריה, אבל הספרים בה התאימו לילדים בוגרים וכשביקשתי להרשם אמרה הספרנית: "את עוד צעירה. אין כאן ספרים שיתאימו לגילך". נעלבתי ויצאתי משם על סף בכי…

הרגל עשיתי לי לבקר ב"גן-רוקח" אחרי שעות הלימודים שהסתיימו בשעה 12:00 בצהריים, כדי לשמוע סיפורים שלילי, הגננת, קראה או סיפרה ב"שעת-סיפור" לפני צאת הילדים לביתם.

ביום בו ניסיתי להרשם בספרית בית-הספר, חזרתי הביתה בפנים נפולות, ואימא, החכמה, שמעה מפי את הסיבה למצב הרוח העגום שלי, פרשה ידיה וחיבקה אותי ברוך ובחום, ובמילים כובשות לחשה באוזני: "יקירה שלי אני אוהבת אותך, אין דבר נדאג שיהיו לך ספרים, שתוכלי להנות מהם". למחרת, בחזרי הביתה אמרה: "אחרי ארוחת הצהרים לכי לגן – ללילי יש הפתעה עבורך…" בגן, קיבלה אותי לילי במאור עינים ובחיוך רחב: "יופי שבאת. היום תשארי לסדר איתי את הגן ואחר-כך תעלי במדרגות האלה לקומה השניה ושם תחכה לך רחל. את כבר תראי".

התחלתי לסדר ו… המדרגות, נראה היה מושכות אותי כמטה קסם, קוראות, מזמינות, מה יש שם בקצה? מה מסתתר מאחורי הדלת? קיצרת נשימה עליתי, נקשתי ונכנסתי. ריח כבד של ספרים ישנים מילא נחירי. לפני עמדה גברת נעימת סבר שרמזה לי להתקרב. נשמתי עמוק ושוב ספגתי לתוכי אותו הריח. "אני אוהבת את הריח הזה" – אמרתי לעצמי. הופתעתי והתרגשי ממראה עיני. כל השנה לא ידעתי על קיומו של המקום הזה והנה לפתע פתאום התגלה לפני "אוצר" – ספריה לתפארה…

"שלום אילה. אני רחל ואני אעזור לך למצוא ספרים שתאהבי. הנה ספר, את מוכנה לקרוא בפני קטע קצר? אחר-כך תוכלי לקרוא לעצמך בשקט". קראתי קצת בקול ואחר-כך התיישבתי על הספסל ליד השולחן הקרוב אלי ושקעתי בקריאה. כעבור זמן ביקשה רחל שאחדל לקרוא, שאלה אותי מספר שאלות על הסיפור ואמרה: "עכשיו אפתח לך 'כרטיס קורא' ותוכלי לבוא הנה בזמני פעילות הספריה. כאן קוראים במקום. בתוך הספר תשאר 'סימניה', כך תדעי מאין להמשיך ולקרוא." הודיתי לה, נפרדנו לשלום ומיהרתי הביתה כשמהפך עצום חל במצב רוחי.

שנת הלימודים הראשונה הסתיימה, ולפני חופשת הקיץ חגגתי את הולדתי. מיותר לציין ש'התעשרתי' בספרים רבים מידי שנה בשנה עד שלבסוף נאלצו הורי לקנות עבורי ארון ספרים שיכיל את כל הספרים שהצטברו. את ה'ישנים' הנראים במצב טוב, תרמתי ברצון רב. אותו ארון שמור אצלי עד היום כאן, בלב רחובות – רק שיש בו שימוש אחר.

זה ארון הספרים הראשון שלי, לא קנו לי אף פעם בובות – משחק, תמיד קנו רק ספרים,

לכן התחלתי לאסוף בובות פורצלן (חרסינה עדינה) רק לנוי. יש ביניהן עשויות בעבודת יד ואין עוד כמוהן.

עד גיל עשר המשכתי בביקורי בחדרון הספריה ב'גן-רוקח', אפילו בימים של גשמים 'קלים'. קצת גשם לא מנע ממני לצאת. אבל גשמים 'כבדים' – זה כבר סיפור אחר. בימים כאלה של סופות ברקים ורעמים ושל גשמים עזים, אהבתי להשאר בבית ו'לתפוס' מספר שעות איכות עם אמי האהובה.

יום גשום וקודר כזה זכור לי היטב. חזרתי מבית הספר, אימא, כרגיל, הגישה את ארוחת הצהרים. אבא עדיין לא שב מעבודתו, ואחותי, התינוקת, נמה את שנתה בשלווה. לפתע האיר ברק עצום את השמים המועננים והאפלים – התגוררנו בקומה השלישית עם חלונות רחבים וגבוהים בחדר המוגרים, ולפנינו נשקפו רק השמים והים, ומתחתנו בתי ה'שרשרת' הנמוכים של רחוב שטיין והרחובות הסמוכים – שוב ברק ואז קולו האדיר של הרעם הרעיד את חלונות החדר וגשם זלעפות ניתך ארצה. אמי הביאה שמיכות ושתינו התרכבלנו ליד התנור. קראנו, שוחחנו, שיחקנו במשחקים שונים – חוויה בלתי נשכחת. אימא גם לימדה אותי לסרוג ולרקום ועד היום אני מודה ומברכת על כך.

אימא שלי בצעירותה, במושבה הרטוב, בה נולדתי גם אני

געגועי לאותם ימי תום מעלים בי זכרונות נעימים והערצה להורי, ולכל אחד מהם שמורה בלבי פינה חמה של אהבה עמוקה. אמי שתמיד לימדה והדריכה צעדי, הייתה החברה הכי טובה שלי. בבגרותי סיפרתי לה כל שחוויתי והיא מצידה תמכה בפרגון ובעצה טובה ומועילה. אבי לימד אותי חריצות ויושר, אהבת הזולת ומתן עזרה לנזקקים לה – ממנו למדתי נאמנות מהי כאשר עד יומו האחרון היה נאמן ומסור לאמי החולה, מאין כמוהו. ממנו קיבלתי את אהבת השירה.

הגיע האביב. שוב חזרתי להרגלי היציאה אל הספרייה.

באחד הימים הגעתי לחצר הגן המרוצפת. רחל עמדה ליד גרם המדרגות. "יש לי הפתעה", אמרה. "היום נחליף את הקריאה במשהו אחר. נצא אל הרחוב לטיול קצר ונראה מה הלאה". האם חייכה? זויות פיה הורמו כאילו אמרו: "תודו שהופתעתם!". הסתדרנו בזוגות ויצאנו אל רחוב רוקח, משם שמאלה לרחוב פינס. חלפנו על פני ביתי והגענו לפינת רחוב לילנבלום. שוב ימינה. לא רחוק מהפינה, נעצרה רחל ליד קופת-הכרטיסים של קולנוע 'עדן'. כן, אכן קולנוע 'עדן' הגובל בחצר ביתי, אליו הבטתי מחלון חדר המגורים יום יום בעיניים כלות ובאוזניים כרויות לשמוע מעט ממוסיקת הסרטים, שהוקרנו שם בעיקר בחודשי הקיץ. אז גגו היה מקופל וקהל הצופים ישב תחת כיפת השמים. את הסרט לא יכולנו לראות מכיוון שמסך ההקרנה היה צמוד לקיר הגובל בחצר ביתנו.

אוי, כמה רציתי לראות את אולם הקולנוע מבפנים. כמה קיוויתי שיום אחד יקחו אותי הורי לסרט. ידעתי את קשיי פרנסתם, ידעתי על שעות העבודה הארוכות של אבי. ידעתי שאי אפשר – ויש גם תינוקת, אחותי…

והנה ללא כל הכנה מוקדמת עמדתי באולם הכניסה של הקולנוע. לא ידעתי נפשי מרוב אושר. הסתובבתי הלוך ושוב מביטה בהשתאות אל הקירות המכוסים בצילומים ענקיים של שחקני קולנוע ידועים. הילדים האחרים אף הם התרוצצו סביב, הצביעו על מנורות התאורה המעוטרות, על השחקים שניבטו מעל הקירות ועל דוכן הגלידה והמשקאות, שניצב בקצה אולם הכניסה. קצת הרעשנו, אבל איש לא נזף בנו. אט אט התחלנו להרגע. רחל עמדה ליד כרזה גדולה. התקרבנו והיא הסבירה שהכרזה וגם כרזות אחרות מציגות בפני הקהל את הסרטים שיוקרנו בשבועות הקרובים. לפתע נשמע צלצול פעמון ואנשים התחילו להכנס אל אולם הקרנת הסרטים. סוף סוף הגיע תורנו ונכנסו. לפנינו שורות שורות של כסאות מעלינו ועל הקירות סביבנו תלו מנורות תאורה שהפיצו אור נעים. רחל הצביעה על מקומותינו, התיישבנו והמתנו.

לפנים ניצבה במה ולרוחבה, מאחור, נמתח וילון כבד בצבע אדום כהה (ארגמן) וכפלים לאורכו מלעמלה למטה. האולם החשיך בהדרגה ובאור הקלוש עוד הספקתי לראות את המסך הכבד נפתח ומאחוריו הציץ מסך לבן. ההקרנה החלה. "תחילה מקרינים יומן חדשות", לחשה רחל. "ומיד אחריו יוקרן הסרט". המתנתי בצוואר נטוי, וסוף סוף התחיל הסרט – הסרט הראשון שלי. צפיתי בתמונות הנעות. איני זוכרת כיום מה שמו ובמה עסק, אך עלה בי זכרון קולות הסרטים ששמעתי דרך הקירות וזכרון דברי לאבי – שלא יצטער על כך, שאין לנו רדיו כי: "אפשר לשמוע חדשות מרדיו השכנים ומוסיקה מן הסרטים המוקרנים בקולנוע 'עדן'". אלה היו הדברים שעלו במחשבותי תוך כדי הצפיה בסרט – סרטי הראשון מאותו אחר הצהרים – ראשון מיני רבים שבאו אחריו…

הפסקה. האורות עלו ואנחנו יצאנו לאולם הכניסה. שני ילדים הלכו לשירותים, ואנחנו טיילנו סביב. רחל שרה הצידה וחזרה עם קופסת קרטון בידה. ניגשנו אליה. היא הושיטה לכל אחד מאתנו שלגון גלידה וכוס גזוז. עוד הפתעה – איזו שמחה! בשבילנו מותרות ממש. אמי הכינה בבית שלגונים, רק שהם היו שונים בטעמם מן השלגון המיוחד הזה. הוא נקנה בקולנוע בשעת בילוי חברתי ו… הוא לא היה עשוי קרח ומיץ ממותק… חזרנו לאולם לצפות בסיום הסרט.

שוב ברחוב: "תודה רבה, רחל, על ההפתעות". "נהניתי מאד". "היה סרט יפה". "אבוא מחר לקרוא". כל ילד בתורו אמר משהו ונפרד לשלום. נשארתי עם רחל וליד ביתי חיבקתי ונישקתי לה בתודה, ורצתי במעלה המדרגות לספר להורי… לסיום אני מבקשת לומר שמתאוות הקריאה יצאתי ברכוש גדול של ידע בכללותו, ידע היסטורי, ידע אומנותי, ידע בשטחי התעניינות שונים ומגוונים ובכך ממלאת את יצר הסקרנות והרצון לדעת, ועוד נוספו לי תובנות ותודעות אישיות לאהבת אדם ובעלי חיים וכמובן קיבלתי מלוא הטנא והריאות – חמצן לנפש ויכולת ההסתפקות במה שיש.

נספח:

עד גיל עשר המשכתי לבקר בספריה הקטנה 'שלי' אבל החלפתי ספרים גם בספריה שהיתה ב'ארמון האדום' – בית באידס אפנדי (נהרס ב 1974), ברחוב הכובשים 84, כאן שכן גם מועדון הנוער א' במסגרת פעילות העירייה לקליטת הנוער ברחבי העיר. היום כשאני נזכרת בספרות שקראתי אז ובבגרותי עד היום ועורכת השוואה בין סגנון הכתיבה, לשון הכתיבה ונושאי הסיפורים עצמם, הרי שהשוני רב ועצום. ילד שמתחיל היום להכיר את הסיפורת המוצעת לפניו, יתקשה להבין, לדעתי, חלק נכבד מן השפה הכתובה ואולי גם מהתוכן עצמו. כמו שאומרים: "הוא לא מבין למה התכוון המשורר" וטוב שכך. הזמנים משתנים. העולם העכשווי הוא אחר. חינוך הילד שונה וטעמו בספרים מתפתח לפי רוח הזמן. בדיעבד אני שמחה שנחשפתי לספרות הטובה בעיני מאוד, אז היא נראתה לי טבעית ומובנת מאליה. היום – לילדי הדורות החדשים היא תראה מוזרה, ולא מובנת.

קולנוע 'עדן' הוקם בשנת 1913 והסרטים שהוקרנו בתחילת דרכו היו 'אילמים' ומלווים בנגינת תזמורת.

לכן נקרא בתחילה 'ראינוע', אחר – כך עם תחילת הקרנת סרטי הקול ב-1930 נקרא 'שמענוע' ולבסוף קולנוע – בהקרנת סרטים רגילים. ב-1975 סגר שעריו אחרי שנים של הקרנת סרטים טובים ומיוחדים, עם שחקנים ידועי/בעלי שם.

הזוית האישית

דניאל רויז: הפגישות עם אילה נתנו לי ממש הרבה ידע על העבר ועל החיים המעניינים שהיו לאילה. כל שבוע כשהלכנו להיפגש עם אילה נהניתי מאוד להקשיב לסיפורים המרתקים שלה ועל כמה שפעם הדברים היו שונים מהיום.

יהונתן תשובה: ההשתתפות בפרויקט הרב דורי הייתה מידעית ביותר, וצרכה ממני שימוש בכלים רבים שביום יום לא הייתי משתמש. בפגישות עם אילה, למדתי על דברים ישנים שבאו מהתקופה שלה מכל הסוגים (ספרים, סרטים, מקומות, משחקים, מנהגים, וכו'), והוקסמתי מהסיפורים המורחבים והברורים של החיים של אילה.

בפרויקט אנו למדנו על ההבדלים הענקיים בין הדור של היום לדור הגיל השלישי. ראינו את הערכים שאיבדנו עם הזמן ואיך שהדור של היום הפסיק להעריך את הקריאה כמו שדור הגיל השלישי העריך