מאגר סיפורי מורשת

שמי נורית צור, נולדתי בבית יולדות ברחובות ב – 1950, משם הגעתי הישר לבית התינוקות בקיבוץ נען. בת לרבקה ונֹּח, אחות אמצעית ליצחק וליאורה.

ילדות בלינה המשותפת

לבית התינוקות הגעתי לאחר שלושה ימים, להורים היה בית קטן שנקרא "חדר" כשמו כן הוא, סלון שהיה הופך לחדר שינה. הילדים וגם אני ישנו בבתי הילדים, והגענו לחדר ההורים לשעתיים אחר הצהריים. בבית נפגשנו עם ההורים, שיחקנו, והיה לנו זמן שיחה עם כל האחים וההורים. משם חזרנו לבית הילדים לשנת לילה.

בבית הילדים היינו ארבעה ילדים בחדר, מעין קבוצה קטנה שנשארנו חברים קרובים מאוד עד היום. הלילות מאוד הפחידו אותי, ומדי פעם ניסיתי לברוח הביתה, כדי לישון עם ההורים, אך בד"כ תפסו אותי והחזירו אותי.

אימי עבדה במטבח, ואבי עבד במפעל הממטרות של הקיבוץ, ובהמשך היה אחראי על תיקון ואחזקת הקולנועיות שהגיעו מאפיקים. כשהתבגרנו, בכל צהריים מ -14:00 עד 16:00 עבדנו בענפים השונים: בגני ילדים, בחקלאות ובנוי של הקיבוץ. בימי שישי היינו אוכלים כל המשפחה בחדר האוכל. במיוחד זכור לי זמן המשחק לאחר הארוחה, על הדשא והרחבה ליד חדר האוכל, ההורים בזמן הזה הלכו למועדון לקרוא עיתון ולשוחח עם חברים. פעם בכמה חודשים, ההורים עשו לי יום כיף ולקחו אותי לישון אצלם בחדר.

אימי צברית שמונה דורות בארץ, וסבי עלה לארץ מרוסיה, אבל השפה שדוברה בבית היא עברית, ולא סתם עברית אלא עברית תקנית עם הקפדה יתרה. מאוד אהבתי את החגים, במיוחד את פסח, שבועות וראש השנה, כי אז קיבלנו בגדים ונעליים חדשים, ממחסן הבגדים. את החגים חגגנו כל המשפחה יחד, ואהבתי מאוד את הרגעים שכולנו היינו יחד.

בת המצווה

בבת המצווה שלי היה מפגש של כל ילדי הכיתה, בליווי ארוחה חגיגית לכל הקיבוץ, לאחר מכן הלכנו לשטח פתוח ועברנו מעין "קבלה" לבגרות : א"ש לילה, מפגן אש, אומגה גבוהה, וחלוץ בודד. לאחר מכן התכנסנו והעלינו הצגה נחמדה לכל חברי הקיבוץ. בחדר של הורי חגגו לי את בת המצווה. הכינו שולחן אחד ערוך עם כיבוד קל, והמשפחה הקרובה הוזמנה לביתנו, משם המשכנו למסיבה הקיבוצית.

תיכון צבא

סיימתי תיכון בקיבוץ, מכיוון שהיינו הרבה ילדים, היה ביה"ס יסודי ובי"ס תיכון פנימי. התקבלתי לחברות בקיבוץ בטקס חגיגי, ואני זוכרת שהדודה שלי רקמה לי על חולצה לבנה, שתי שורות של שיבולים לכבוד מאורע זה.  לאחר שסיימתי תיכון התגייסתי לצבא ועליתי לגולן כחלק מהצורך ליישב את רמת הגולן. אני תמיד מלאת געגועים למקום ילדותי בכל רגע ורגע בחיי, לריחות, לצבעים, לבני הכיתה, לפעילויות המשותפות שלנו, ולסגנון החיים הכל כך שונה כשחושבים עליו היום.

הקמת המשפחה

ברמת הגולן הכרתי את שלמה, סבא של ליבי, והקמנו מושב חדש, בעבודה קשה ובחלוציות. במושב רמות נולדו לנו שלוש בנות וביניהן שלי אמא של ליבי. נשארתי בקשר עם המשפחה הקרובה שעדיין נשארה בקיבוץ נען, ואני מבקרת אותם לעיתים קרובות. נשארתי בקשר טוב גם עם חברותי הקרובות.

החתונה

התחתנתי בקיבוץ נען. החתונה היתה קטנה וצנועה, כיוון שהחתונה נערכה מיד לאחר שאח של שלמה נהרג, אפילו צלם לא היה בחתונה, כמה חודשים לאחר מכן נולדה בתנו הבכורה, שרון. קיבלתי כמה סיפולוקס שבעזרתו הכנו סודה, קיבלנו סכו"ם, מפות, וכל מיני מתנות אבל מה שבטוח לא קיבלנו כסף, אז, זה לא היה מקובל .

במושב רמות הקמתי בית, עבדתי בחינוך כגננת. הכנתי את התפאורות של חגי המושב, סידרתי סידורי פרחים מרהיבים, עסקתי בפיסול בעיסת נייר ובפיסול בחומר, הכנתי מגזרות נייר, ועוד דברים שקשורים בעבודות יד, ועד היום זה התחביב והעיסוק העיקרי שלי. בכל יום בצהריים היינו יוצאים לטייל בסביבה הקרובה, הולכים לוואדי מתחת לבית, או להרים שמעלינו, ועושים שם פיקניק. בימי שבת היינו נוסעים לקיבוץ או מטיילים בארץ. בכל צהריים היינו אוכלים יחד ובערב גם, הארוחות המשותפות היו מאוד חשובות לי. מאז ועד היום,. בימים אלו זה בעיקר בימי שישי כשכל הבנות, החתנים והנכדים נפגשים אצלי בבית.

אחד הדברים האהובים עלי היה ההכנות  לקראת חג הפורים. כל נכד ונכדה מודיעים לי מבעוד מועד, מה התחפושת שהוא או היא רוצים, והיינו מתחילים לעבוד על זה ביחד, כמה חודשים מראש. השמחה של הילדים זו השמחה שלי.

גלגולו של חפץ

רציתי לספר לך על שתי מזכרות יקרות לליבי במיוחד . האחת – זוג נעליים הולנדיות מעץ שקיבלתי מאבי נוח, כשחזר מחו"ל בפעם הראשונה. הייתי אז בת שבע ואבא תלה אותן ליד מיטתי בבית הילדים, וכך הן ממשיכות ללוות אותי בהמשך חיי – גם היום.

והשנייה – כרטיס ברכה שאבא שלי כתב לראש השנה בשנת תשמ"ב (1981). הוא נגע לליבי בגלל החריזה והאיורים המקסימים.

כרטיס הברכה שכתב אבי

זוג נעליים הולנדיים שקבלתי מאבי

הזווית האישית

סבתא נורית: אני מאחלת לך ליבי נכדתי היקרה, שסבתא תמשיך להיות רלוונטית עבורך. אוהבת סבתא נוקי