מאגר סיפורי מורשת

שמי נילי אילון, נולדתי בתאריך 21.2.1954 בעיר כפר סבא בישראל. שם נעוריי: נילי פסטרנק. קוראים לי נילי על שם אימא של סבתא, שקראו לה ניחא, אימא שלי לא רצתה לאמלל אותי וחיפשה שם שהצליל שלו יהיה דומה עם חלק מהאותיות, אני קיבלתי את השם נילי. משמעות השם: נצח ישראל לא ישקר. אני בת אמצעית יש לי שני אחים: שמוליק ואלון פסטרנק.

הוריי

אמי, לאה גרטרוד, נולדה בשנת 1927 בצ'כסלובקיה שכיום היא סלובקיה, בעיר קז'מרוק. שני אחיה נהרגו בשואה במחנה ההשמדה אושוויץ. אמי, שהייתה צעירה בגיל, הוברחה להונגריה למחנה עבודה, אחרי שנתיים חזרה לעיר מולדתה והסתתרה עם הוריה ועוד 15 איש במרתף אצל איכר, חסיד אומות העולם. הם שהו שם במשך תשעה חודשים.

אבי, משה פסטרנק, נולד בדרזדן שבגרמניה בשנת 1925. בשנת 1931 הנאציזם הרים את ראשו, התחילו פרעות ברחובות, הטרידו יהודים, פגעו והרגו את חלקם. סבא וסבתא שלי, שהבינו מה עתיד לקרות, עזבו את העיר היפה ועברו להתגורר בפתח תקווה. סבי היה החשמלאי הראשון בארץ ישראל, לימים גם אבי הצטרף אליו.

בילדותי גרתי בפתח תקווה שהייתה מושבה. הייתה לי ילדות נפלאה. גרנו בבית משותף בן שתי קומות עם חצר גדולה. בבניין גרו הרבה ילדים בני גילנו. באותה תקופה לא היו מכשירים סלולרים. רוב הזמן בילינו בחוץ. שיחקנו תופסת, מחבואים, דג מלוח, טיפסנו על עצים, בנינו בתים על עצים. אהבנו לעשות מעשי קונדס: לקחנו נחש מפלסטיק, חיברנו לו חוט ארוך, שמנו אותו על המדרכה והתחבאנו מאחורי העצים. כשמישהו היה עובר, היינו מושכים את החוט ומבהילים את האנשים. למדתי בבית ספר יסודי דתי שנקרא נצח ישראל, בתיכון למדתי בבית הספר ישורון. הייתי בתנועת הנוער בני עקיבא. אהבתי מאוד ללכת לפעולות כל שלישי ושבת, נסעתי לטיולים ומחנות קיץ עם חבריי בתנועה. היו לי המון חברים תמיד.

שירות צבאי

בשירותי הצבאי הייתי בחיל האוויר, בתקופה בה שירתי היה נהוג בשלושת החודשים הראשונים של השירות לשלוח את הבנות לעבודה בשק"ם או בש"ג (שער הבסיס), או במטבח. כבחורה דתייה שלמדה בבית ספר דתי, לא היה מקובל ללכת לצבא. אני החלטתי בכל אופן להתגייס, מכיוון שהקנו לי בבית ערכים ציוניים. הייתי מאוד מאוכזבת שנשלחתי למטבח. בכיתי שלושה ימים ולילות, והחלטתי לבסוף שהאדם עושה את התפקיד, ולא התפקיד עושה את האדם. עבדתי בחדר האוכל של הקצינים של חיל האוויר, יצרתי קשרים טובים עם אנשים חשובים בבסיס, ובתוך שלושה חודשים סווגתי לתפקיד פקידת מיון של החיל. זה היה תפקיד בעל עמדת כוח מאוד גדולה, מיינו את כל החיילים שהגיעו לחיל האוויר לבסיסים השונים בארץ ולתפקידים הנדרשים בחיל. כל חברותיי שהגיעו לחיל האוויר – יכולתי לסייע להן להגיע לתפקיד ולבסיס שהן הכי רצו. מה שקרוי – "כשיש קשרים לא צריך פרוטקציה". היה לי שירות מאוד מאתגר ונחשק, שירתי בתקופת מלחמת יום כיפור. במלחמה הייתי בבור של חיל האוויר, הייתה לי הזכות לצפות בכל המהלכים של תנועת המטוסים במלחמה.

קריירה

אני עובדת סוציאלית במקצועי, בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית. עבדתי כסגנית מנהלת מחלקת השיקום בביטוח לאומי פתח תקווה. המחלקה שלי עסקה בשיקום מקצועי של נכים, אלמנות וליווי של נפגעי פעולות איבה. לאורך השנים עבדתי בעיקר עם אלמנות ונפגעי פעולות איבה. הדרכתי עובדים, ניהלתי פרוייקטים רבים של קבוצות של אלמנות, מתנדבים וקשר עם הצבא בנושא של גיוס אנשים עם מוגבלות. פרשתי לגמלאות בשנת 2019.

אחרי 40 שנות עבודה מאתגרת יצאתי לפנסיה. אני מאוד נהנית מתקופה זו. קיבלתי החלטה להמשיך להיות פעילה, לעשות דברים מאתגרים ומשמעותיים, בשילוב של בילוי ונוכחות קבועה עם הילדים והנכדים. אני מתראה רבות עם חברות טובות, אנחנו יוצאות לבתי קפה, סרטים, מוזיאונים, מתחילה את היום בפעילות ספורטיבית. בסופי שבוע נפגשת עם המשפחה בארוחות משפחתיות, ויציאה לטיולים.

כיום בנוסף לכל אלה, אני מתנדבת במחלקת השיקום בביטוח לאומי פתח תקווה בטיפול בנפגעי של המלחמה. בעקבות מלחמת חרבות ברזל, מחלקת השיקום בה עבדתי עסוקה ועמוסה מאוד בטיפול בנפגעים האזרחיים, משפחות החטופים ומשפחות שכולות. התנדבתי "למילואים" ואני כיום נמצאת יומים בשבוע במחלקה בביטוח לאומי ומסייעת בטיפול בנפגעים.

הקמת המשפחה

את בן זוגי מאיר, הכרתי באמצעות חברתי הטובה סוזי, שהיא אחותו. יום אחד צלצלתי לסוזי, מאיר ענה לטלפון ומשם הכל היסטוריה.. היינו חברים במשך שלוש שנים, באותה עת אני הייתי חיילת ומאיר למד מקצוע, והיה במילואים ארוכים בשל מלחמת יום כיפור. בתום המלחמה כשחזר מהלחימה הוא הציע לי נישואין. התחתנו בתאריך 10.10.1974. עם סיום לימודיי לתואר ראשון, נולדה בתנו טלי ב 7.7 – היא "ילדת המזל" שלנו. בדצמבר 1980 נולדה עדי, ובאוקטובר 1984 נולד בננו הצעיר, רן.

נולדו לנו תשעה נכדים, מתוכם שבע בנות ושני בנים. לטלי ולערן ארבעה ילדים: נועל'ה בת 17.5, גיא בן 14.5 מיקה בת 11.5 – שבזכותה הסיפור שלי מסופר כאן במסגרת סדנה רב דורית המועברת בבית ספרה. ועומר הקטן בן 7. עדי מתגוררת בבנגקוק עם בעלה עידן ושלוש בנות: תום בת 12, אלה בת 7 וזואי בת 5. רן נשוי לפלג להם שתי בנות: מאי בת 9 ולילוש בת 6.5. אנחנו נוהגים להיפגש בכל שבוע בארוחת ליל שבת בביתנו עם הנכדים שמתגוררים בארץ, ארוחה משפחתית מסורתית עם קידוש ואוכל של סבתא שכל הנכדים מאוד אוהבים. אנחנו נוהגים לחגוג את כל החגים יחד. עדי מגיעה עם המשפחה אחת לשנה ואז אנחנו עושים אירוע גדול של מפגשים. אני נוסעת לבנגקוק אחת לחצי שנה כדי להתמודד עם הגעגוע. בנוסף אני מגיעה אחת לשבוע לנכדים של טלי ואחת לשבוע לנכדים של רן.

ציור משפחתי שעובר מדור לדור 

במשפחתנו ישנם שני ציורים של ההורים של סבא וסבתא שלי שצוירו בשנת 1897. תמונות ששרדו בשואה והן עוברות מדור לדור לילד הבכור במשפחה. תמונות אלה היום נמצאות אצל אחי הגדול שמוליק פסטרנק. התמונות הללו צוירו על ידי צייר הונגרי ששמו מארק קטונה שהיה שכן שלהם ומאוד אהב אותם. כהוקרה, צייר אותם ונתן להם את הציורים במתנה.

ציור משפחתי שעובר מדור לדור 1897

הזוית האישית

סבתא נילי: הייתה לי חוויה מרגשת, מעניינת ומאתגרת לשבת עם נכדתי היפה והמתוקה, מיקה. מיקה התעניינה בסיפור חיי גם בלי קשר לפרויקט, וכשהציעו לנו להצטרף לתוכנית, זה היה אך טבעי שנעשה זאת בצוותא. אני מאחלת לנכדתי היקרה שתדע תמיד לעשות בחירות טובות ונכונות בחייה והרבה הצלחה. שיום אחד היא תשב עם הנכדה שלה ותספר לה את סיפור חייה, וסבתא תהיה עבורה זיכרון מתוק.

הנכדה מיקה: הייתה לי חוויה מדהימה בתכנית, לשבת עם סבתא ולבלות איתה זמן איכות זה אחד הבילוים האהובים עליי. אני מאוד אוהבת לשמוע סיפורים על סבתא. אני מאחלת לסבתא שתמשיך להיות אנרגטית ושמחה תמיד וגם שנזכה לעשות עוד הרבה פרויקטים בצוותא.