מאגר סיפורי מורשת

שמי יוספה בת אהרון ואני בת 76, אני סבתא של הלל ויצמן המקסים. נולדתי בתל אביב, שנתיים לפני קום המדינה (כשעדיין הייתה "פלסתינה"). כשהייתי בת שנתיים התחילה מלחמת השחרור וביחד עם השכנים ירדנו למקלט של הבניין, שבעצם היה מפעל למברשות.

בשנת 1933 הוריי עלו מלטביה עם תנועת הנוער "השומר הצעיר" ואחותי נולדה בשנת 1936. בגלל פער הגילאים בינינו הרגשתי כמו בת יחידה. משפחתה של אמי, הורים, אחיות ואחים נשארו בלטביה ונרצחו על ידי הנאצים, אף אחד לא שרד. בביתי לא דברו על הנושא, ולכן אין הרבה מידע על זה. כל משפחתו של אבי, הורים אחים ואחיות עלו מלטביה לארץ והתיישבו במקומות שונים בארץ.

חיבור לזכרונות ילדות

זכרונותיי מתחילים מאותו מקלט במלחמת השחרור וממשיכים לבילוי כמעט יום יומי בחוף הים עם הוריי. מגיל שנתיים ועד שעזבתי לארצות הברית בגיל 22, חוף הים של תל אביב היה ביתי השני. שיחקתי הרבה במשחק המטקות (בו הצטיינתי). הלכתי ל"גן חיה" ואני זוכרת את את הטקסים שהיינו עושים בחגים, כמו חנוכה ושבועות. מהגן נכנסתי לבית הספר היסודי "תל-נורדאו" ושם למדתי עד כיתה ח'.

ילדותי הייתה שמחה והיו לי המון חברים מהכיתה ומהשכונה. אחר הצהריים כל הילדים ירדו לחצר כדי לשחק משחקים שונים, כמו חמש אבנים, קפיצה בחבל, כדור פינות, משחקי אולר, קלאס, גוגואים, גולות ועוד. התחלתי לרקוד בגיל 6 בחוג בבית ספר ובגיל 8 עברתי לרקוד בלט אצל המורה המפורסמת דאז, מיה ארבטובה, ובגיל 12 התחלתי לשחק טניס לתקופה. חלומי הגדול היה להיות בלרינה. זוכרת את החוויה הגדולה שהייתה לי כשהלכתי לראות את סרט הבלט "אגם הברבורים" בקולנוע. עד היום אני זוכרת את החוויה ומתרגשת בכל פעם שאני שומעת את היצירה הזאת.

בתקופת הילדות שלי היו חוגגים במלוא השמחה, ההתרגשות והמרץ את יום העצמאות. היינו יוצאים מוקדם לרחוב בן יהודה ואלנבי כדי לתפוס מקום ישיבה על המדרכות קרוב לכביש, כדי לצפות בתהלוכת יום העצמאות ולראות את שורות החיילים והטנקים וכל שאר הציוד הצבאי עוברים בסך. בפורים התחפשנו ושמחת החג הייתה מורגשת ברחובות, במיוחד אהבנו לצפות בתהלוכות העדלאידע המרהיבות. אמי היתה מכינה לי את התחפושות כמו מלכת השלג (שהיתה עשויה מצמר גפן ונשרפה פעם אחת, אבל אמי לא ויתרה והכינה עוד תחפושת וכאשר יצאתי לרחובות אבי שמר עליי מחשש שתישרף שוב). התחפשתי גם לתוכי, נסיך, צועניה ועוד… תמיד היה מעניין לצאת לרחובות כדי לראות המון תחפושות אחרות כמו מלכת אסתר, מרקיזות, נסיכות, פרפרים, עטלפים וחיות שונות ומשונות (כל זה היה לפני תקופת גיבורי העל והנינג'ות).

החיבור המשותף שלי עם אבי היה אוסף הבולים. אבי היה מקבל מעטפות שעליהן היו מודבקים בולים מכל העולם. תפקידי היה לשים את המעטפות במים ולוודא שהבולים ירדו מהם ללא נזק ושלמים בקשקשים שלהם. אחר כך היינו שמים את הבולים הרטובים על נייר סופג ומשאירים אותם שם עד שהתייבשו ומשם היינו מעבירים אותם לאלבומים שהיו מסווגים לפי המדינות השונות. היה לנו בולים מתקופת "פלסתינה" ובהמשך בולים שיצאו אחרי קום המדינה במשך שנים. הבולים יצאו לרגל ציון אירוע מיוחד. היו בולים שעליהם סמלים יהודיים כמו מנורה, כד שמן, אשכול ענבים ועוד והיו בולים שעליהם תמונות מעולם הטבע כמו ציפורים, פרפרים, פרחים ועוד. חלק מהאוסף נשאר איתי עד היום הזה.

בכל קיץ הייתי נוסעת למשפחתי (דודים ובני דודים) בקיבוץ כפר גלעדי כאשר ילדים אחרים היו נוסעים לקייטנות. ישנתי עם בת דודתי בבית הילדים והתחברתי לקבוצה וביחד התגייסנו לעבודה באיסוף תפוחים ופירות אחרים. את כל הארוחות היינו אוכלים בחדר האוכל הקיבוצי ואחר הצהריים הגענו לדודים לאכול ארוחת ארבע: לחם עם דבש ושוקו חם וכשסיימנו שוב יצאנו לטפס על עצי התאנה ולקטוף את הפירות. לפעמים היינו הולכים למגדל המים של הקיבוץ ששימש כבריכת שחיה ושם למדתי לשחות. מדי פעם היה בקיבוץ סרט באולם ציבורי וכל אחד הביא את הכיסא שעליו ישב. את המסיבות בחגים ערכו בחדר האוכל ברב שמחה וריקודי עם והורה.

זאת תמונת ילדותי. כשסיימתי את בית הספר היסודי, המשכתי בתיכון "גאולה" בתל אביב. בשנת 1964 סיימתי את שירותי בצבא. המשכתי שלוש שנים במגמה ללימודי רוח באוניברסיטה ובשנת 1968 עזבתי את הארץ לארצות הברית, שם חייתי 18 שנים. במהלך השנים האלה חייתי גם מספר שנים בדרום אמריקה ובהודו. אחרי תקופה ארוכה בארצות ניכר ולאחר שנולדה לי בת, התחלתי להתגעגע למשפחתי שנשארה בארץ, לנופי הארץ, לרחובות תל אביב ובעיקר לחוף הים. בשנת 1986 שבתי ארצה – הביתה!

המסר שאני רוצה להעביר לנכדי, הלל, הוא: "תחשוב טוב, יהיה טוב"! לראות את חצי הכוס המלאה, לקבל את המציאות ולא להילחם בה, כי יש דברים שאין לנו שליטה עליהם. ככל שנהיה בקבלה של כל מה שקורה, כך נוכל לעבור את המכשולים יותר בקלות. שנדע להקשיב לאנשים וכך נוכל ללמוד הרבה גם על עצמנו. שלא נשפוט אף אחד כי אף פעם לא היינו במקום שלו. שתהיה לנו סקרנות לחקור ולגלות דברים על תרבויות שונות ועמים שונים וזה ירחיב את האופק שלנו ויגדיל לנו את האפשרויות והבחירות שלנו בחיים.

שנאהב את משפחתנו כי בסופו של דבר המשפחה מלווה אותנו לכל אורך הדרך באהבה ובעזרה ויהיו שם בעת צרה וכשנגיע לעת זקנה, בוודאי נבין שהם הדבר החשוב, המרגש והמשמח ביותר שחווינו וחווים עדיין ולנצח.

הזוית האישית

הלל: מה שלקחתי מתכנית הקשר הרב דורי זה שבזכות המפגשים היה לנו יותר זמן ביחד, יש לנו עכשיו משהו משותף. אני למדתי על סבתא שלי בזכות התכנית הרבה יותר ממה שידעתי קודם לכן, ולדעתי זה היה כאילו שסבתא שלי מספרת לי סיפור – זה היה ממש מעניין.