מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא יצחק לוי, אבל כולם מכירים אותי בשם איציק. נולדתי בישראל בתאריך 24.10.1950  ב- 10:30 בבוקר, בבית חולים בלינסון שבפתח תקווה. הוריי גרו באותה תקופה בשכונת תל-ברוך שבתל-אביב.

הוריי הם ילידי בולגריה שעלו באונייה בשנת 1945 לארץ. שניהם היו בני 16 כשעלו ארצה. הם לא הכירו בבולגריה כי גרו בערים שונות, אך הכירו באונייה והגיעו יחד להכשרה ומאז לא נפרדו.

סבא שלי יצחק (שעל שמו אני נקרא) וסבתא שלי ג'נה הגיעו ארצה אחרי הוריי (1948) והתיישבו בפרבר של תל אביב, שנקרא תל ברוך. הם קיבלו בית שהכיל שני חדרי שינה, שירותים עם מקלחת, מטבחון קטן ומרפסת קטנה. בחוץ היה להם שטח של שליש דונם עם עצי פרי (הכי אהבתי את עץ התות).

ההורים שלי התחתנו בתאריך 15.1.1950 ועברו לגור עם סבא וסבתא שלי בתל ברוך. היות ולא היה מקום ואבא שלי עבד באותה תקופה בבניין, הוא הגדיל את הבית והוסיף שני חדרים כדי שיהיה להם איפה לישון, הם סגרו את המרפסת שהפכה לחדר האוכל.

אני נולדתי בתאריך 24.10.1950, השנה האחרונה שהיה בה שלג בתל אביב. אחותי נולדה ב- 19.6.1954 וכולנו גרנו יחד, עד שהתחתנתי בשנת 1972. בבית הזה. בחדר אחד סבא וסבתא שלי, חדר אחד אימא ואבא שלי ובחדר אחד אני ואחותי. כדי להגיע לחדר של אבא ואימא שלי היו צריכים לעבור דרך החדר שלנו, כך שפרטיות לא הייתה לנו. היה לנו בחדר שתי מיטות שינה, ארון אחד קטן של שתי דלתות, דלת אחת לי ודלת אחת לאחותי והיה גם שולחן כתיבה עם שני כסאות, שם ישבנו ולמדנו. בחצר היה לנו לול עם תרנגולות ושפנים וכך למרות שזאת הייתה תקופת הצנע, היו לנו ביצים ובשר לאכול.

תקופת בית הספר והלימודים

תל ברוך הייתה שכונה קטנה שכולה יוצאי יהדות בולגריה וליד הבית היה מגרש משחקים ובקצה השכונה היו שדות. בתל ברוך הייתי בגן פרטי, בגן חובה והלכתי לבית ספר אלחריזי שהיה במרחק של כחצי קילומטר מהבית שלנו. היה צריך לעבור כביש ראשי כדי להגיע אליו וכדי לחזור ממנו. ברור שאז לא הייתה התנועה שיש היום ולכן נתנו לנו ללכת ולחזור לבד מבית הספר.

בימים ההם לא היו טלוויזיות ומחשבים ולכן מיד לאחר שסיימנו לעשות שיעורים, יצאנו לשחק בחוץ עם החברים (לרוב המשחקים היו כדורגל, שבע אבנים או סתם יושבים ומדברים). בגן חובה היה לי חבר אחד טוב, (הוא לא היה בולגרי, אלא תימני) שנקרא מנחם עוזרי, הוא גר בשכונת תל ברוך מהצד השני של הכביש הראשי. עם אותו חבר עליתי לבית הספר היסודי ורוב הזמן היינו יחד ואנחנו חברים עד היום (גם בפייסבוק).

בבית הספר היסודי למדתי עד כיתה ח' וכשסיימתי החליטו הוריי לשלוח אותי ללמוד בבית ספר אורט יד סינגלוסבקי שביד אליהו. זהו בית ספר מקצועי ששם מעבר ללימודים הרגילים לומדים גם מקצוע – אני למדתי מכניקה כללית (לעבוד על מחרטה, כרסומת ורתכת ולהכין דברים שונים מברזל). הרעיון העיקרי שעמד מאחרי שליחתי לבית ספר מקצועי הוא שאם אחרי זה לא אמשיך ללמוד, לפחות יהיה לי מקצוע ביד. בחופש הגדול שבין שנה שלישית והשנה הרביעית בבית הספר התיכון ניצלתי את הידע שהיה לי והלכתי לעבוד בהרכבת תנורי אפייה.

שירות צבאי

בשנת 1968 סיימתי את הלימודים והתגייסתי לצה"ל (בנובמבר 1968). לאחר שהתחלתי קורס טיס ונשרתי ממנו, שלחו אותי לקורס "מסגרי תותחים" בחיל החימוש. לקראת סוף הקורס התברר שהיה חסר "מסגר תותחים" בגדוד 404 של התותחנים שישבו בסיני על גדוד תעלת סואץ והיות והייתי בין המצטיינים בקורס, שלחו אותי, עוד לפני סיום הקורס, לגדוד. בזמן שירותי בגדוד הייתה מלחמת ההתשה מול מצרים (מלחמה שהחלה ב- 11.6.1967 והסתיימה ב- 7.8.1970).

ממש עם סיום מלחמת ההתשה חליתי בצהבת ואושפזתי בבית חולים ששם הסתבכתי עם עוד מחלה (שהרופאים לא זיהו אותה ולכן איני יודע עד היום מה היה לי), במהלכה היה לי חום קבוע של 41.5 מעלות. הרופאים אמרו לאימא שלי: "אנחנו עשינו כל מה שאפשר, עכשיו הכל תלוי באלוהים". אמי לא ויתרה ושמה עלי קרח כל היום כדי לשמור שהחום לא יעלה. הייתי בבית החולים במשך שלושה חודשים והגעתי למשקל 48 קילו בלבד (הגובה שלי 180 ס"מ). היות והייתי חייל, הרופאים לא הסכימו לשחרר אותי עד שאעלה במשקל. היות וכך, היו כל יום באים לשאול אותי מה אני רוצה לאכול ומה שאהבתי הכי הרבה היה עוף צלוי בגריל, היו מביאים לי עוף שלם – רק שאוכל ואשמין. כשהשמנתי קצת שלחו אותי לבית הבראה של צה"ל לעוד חודש ומשם עברתי לשרת ב"סדנא גייסית" של חיל החימוש באשקלון. בשאר יתרת השרות תיקנתי שם טנקים ותותחים.

מקצוע ועיסוק

עם שחרורי מצה"ל למדתי בקורס הכנה לטכניון בחיפה שבסיומו הלכתי לבחינות והתקבלתי ל"הנדסת מכונות". לאחר תחילת הלימודים החלה מלחמת יום הכיפורים (6.10.1973 – 24.10.1973) שבמהלכה גוייסתי וחזרתי לסיני למשך יותר מחצי שנה ולכן לימודיי נדחו.

כשהשתחררתי, חזרתי ללימודים ובשנת 1977 סיימתי את לימודי והתחלתי את עבודתי במשרד הביטחון עד ליציאתי לגמלאות בשנת 2017 – סך הכל עבדתי במשרד הביטחון 40 שנה שבמהלכם עברתי לשליחות מהעבודה לארצות הברית – ניו יורק לשתי תקופות של ארבע שנים כל אחת (1997-2001 ו- 2007-2011). בשליחות הראשונה (שנים 1999-2000) למדתי לתואר שני במנהל עסקים באוניברסיטת פרלי דיקנסון שבניו ג'רסי. היות ואחד המקצועות המועדפים שלי היה מחשבים, במהלך עבודתי בארץ למדתי גם לימודי תעודה (במשך כשנה וחצי)  של "מנתח מערכות מחשוב" .

עיסוקי במשרד היה ניהול הרכש עבור כוחות היבשה של צה"ל ובמהלך השנים ניהלתי במשרד פרוייקטי רכש במיליארדים רבים וקניתי כמעט כל דבר שיש לחיילות היבשה כולל טנקים, תותחים, תחמושות ורכבים. תפקידי האחרון בעבודה היה סגן ראש אגף ההרכשה במשרד הביטחון.

היכרות ונישואים ובניית משפחה

קצת לפני שחרורי מצה"ל הכרתי את סבתא שלך. גם מפגש זה היה אקראי. היה לה ידיד, קוראים לו דוד. אבא שלי היה משיג לי כרטיסים להיכל התרבות ויום אחד הייתה שם הופעה של זמרת בשם אסתר עופרים והצעתי לדוד לבוא איתי. הוא ביקש שנעבור דרך ידידה שלו בשם נעמי הגרה ברמת אביב (אני לקחתי את האוטו של אבא שלי). נסענו אליה הביתה וכשראיתי שהזמן אצלה מתארך והיות והיה לי כרטיס נוסף, הצעתי לה להצטרף אלינו להופעה. היא הסכימה. בסוף הערב, קבענו שליום שישי הקרוב היא תביא עוד חברה ונצא יחד למועדון לילה.

ביום השישי הזה יצאנו ארבעתנו יחד, אבל החיבור נוצר בין נעמי וביני והזמנתי אותה לצאת עוד פעם ועוד פעם וכך נהיינו חברים. כאשר הבנתי שאני עומד ללמוד בטכניון החיפה ולהיעדר מהבית כל השבוע, הצעתי לה שנתחתן. היא הסכימה. התחתנו באולמי דליה בתל אביב ב- 31.8.1972 ועברנו לגור בחולון.

חודש לפני מלחמת יום הכיפורים הייתי במילואים בסיני, ממש גובל בתעלת סואץ, וכבר אז הייתה מין כוננות בצבא ולכן לא יצאנו לחופשה. היות וכך, החלטתי לגדל זקן. כשחזרתי מהמילואים, החלטתי להישאר עם הזקן עוד כמה ימים ואז פרצה מלחמת יום הכיפורים ואני נשארתי עם הזקן עד לסיומה.

באחת הפעמים במהלך המילואים לפני המלחמה כשצלצלתי לסבתא, היא סיפרה לי שהיא בהריון. כשהשתחררתי מהמילואים היית סך הכל כמה ימים בבית ואז פרצה מלחמת יום הכיפורים (סך הכל עם המילואים שלפני המלחמה הייתי 186 ימים במילואים). מיד אחרי שהשתחררתי – אימא שלך, ליאת,  נולדה (ב- 7.3.1974), כך שבעצם, כמעט את כל תקופת ההריון של סבתא עם אימא שלך העברתי במילואים בסיני.

אחרי המלחמה חזרתי ללימודים בחיפה ואימא שלך נשארה עם סבתא בחולון, כשאני חוזר כל שבוע הביתה. לקראת השנה השלישית לקחתי את סבתא ואימא שלך אלי לחיפה וגרנו לא רחוק מהטכניון. לקראת סוף השנה השלישית שלי בטכניון נולדה אורלי (27.4.1976). בשנת הלימודים הרביעית היינו כולנו בחיפה ובסיומה חזרנו לגור בדירה בחולון. בשנת 1980 רכשנו דירה בהרצליה ובקיץ 1981 עברנו לבית שבו אנו גרים עד היום.

תחביבים

עוד כשאבי היה חי (הוא נפטר, לצערי, מסרטן המעי הגס בשנת 1988 בגיל 59) היינו אוהבים ללכת יחד לדוג. רוב הפעמים היינו הולכים כל המשפחה לדוג בגני יהושע (גני התערוכה) באגם או בירקון, אז המים היו עדיין נקיים ואם היו דגים גדולים היה אפשר לאכול אותם.

מאז, הדייג נשאר כתחביב אצלי ואני משתדל ללכת פעם בשבוע לדוג. אני הולך לדוג מקיסריה שמצפון לנו ועד אשדוד בדרום, כל פעם עם חברים אחרים. אני דג כמובן גם בהרצליה ובחוף הצוק הדרומי,  מקומות הקרובים אלי.

את הדגים הייתי מביא לאמי, כל זמן שחיה (נפטרה בשנת 2020, בת 91) והיא אהבה לאכול אותם. כיום, אם הדגים ממש גדולים, אני לוקח הביתה ואנחנו אוכלים עם סבתא ואם הדגים קצת יותר קטנים אני מביא לחבר שלי שגר לא רחוק ממני.

עוד תחביב שנמשך כבר כ-35 שנים – אני משחק באולינג בליגה למקומות עבודה במסגרת משרד הביטחון וממשיך בזאת גם כשאני בגמלאות.

גמלאות

ב- 31.10.2017 יצאתי לגמלאות. יחד עם זאת, מהעבודה ביקשו ממני, ואני הסכמתי, להישאר ולהיות יועץ במשרד הביטחון ומאז (1.11.2017) ועד היום אני משמש כיושב ראש וועדת המכרזים של מנהל הרכש במשרד הביטחון. כך שאני מעביר יום או יומיים בשבוע בעבודה, פעם הולך לדוג, פעם הולך לבאולינג והיות ואני אוהב גם לראות סרטים, לקרוא ספרים ולפתור תשבצים, בסך הכל הזמן עובר בנעימים.

הבעיה היחידה הינה הופעת הקורונה בחיינו. אנחנו בקבוצת סיכון וסבתא מאד נזהרת, כך שאנחנו לא יוצאים עדין לחופשות בחו"ל או בארץ, דבר המפריע לי כי אחות של אימא, אורלי, גרה בארצות הברית עם שני הנכדים שלנו, איתי ועמית, ולפני זה היינו רואים אותם פעמיים בשנה ועכשיו זאת בעיה. למזלנו, יש לנו את אימא ואבא שלך בארץ הגרים ממש קרוב אלינו ויש לנו את שני הנכדים – מיקה ואותך – כך שאנחנו לא לבד.

אני מקווה שימצאו תרופה כזאת למחלה שהיא תהפוך לעוד מחלה פשוטה שלא מסכנת אנשים וכולנו נחזור לחיות את החיים שהיינו רגילים אליהם.

מסר לדור הצעיר

לכו ללמוד – גם אם לא תעבדו אחר כך במה שלמדתם, הלימודים מרחיבים את הידע ומלמדים אתכם איך ללמוד (כי בעצם אף פעם לא מפסיקים ללמוד, גם בעבודה מלמדים אתכם מה צריך לעשות).

כשתלכו לעבוד – עדיף שתמצאו עבודה שאתם מוכנים להישאר בה שנים ארוכות, גם אם לא תישארו שם הרבה שנים. צריך ללכת לעבודה ולחזור שמח הביתה ולא להיות בעבודה שלא נהנים ממנה ורק סובלים.

הזוית האישית

ליאם הנכד המתעד: היה לי מעניין מאוד לראיין את סבי ולתעד את סיפורו במסגרת התכנית במאגר המורשת.