מאגר סיפורי מורשת

אני אירה בייבסקי. נולדתי כאירה מיילר. הייתה לי ילדות טובה ומאושרת. היה לי מזל כי נולדתי בשנת 1955, עשר שנים אחרי סיום מלחמת העולם השנייה. המשפחה גרה ברוגע ובאושר. אבא שלי, מיכאיל פיודארוויץ מיילר, היה מנהל מפעל קמח. אמא, סופיה ביניימינאוונה, שירתה בחברת חשמל. ההורים התעסקו בסקי, בשחיית חורף בקרח. הייתה לנו דירה גדולה, לימדו אותי מוזיקה ובלט, אך כשלו בנסיונותיהם. אני אהבתי דבר אחד – לקרוא ספרים. אחי בנימין, למד בבית ספר יוקרתי למתמטיקה, ואני רצתי אחריו. הייתי שם ארבע שנים נהדרות, רכשתי חברים לכל החיים, אבל שנאתי את המקצוע מתמטיקה, ולאחר הלימודים הלכתי לאוניברסיטה ללמוד פילולוגיה. הפוך על הפוך. זמן רב, היה נדמה לי שזה היה תמיד, ויהיה תמיד.

משנת 1976 התחלתי ללמד רוסית בבית הספר הממלכתי. וגם חשבתי שכל החיי אלמד רוסית בבריה"מ. גם התחלתי לכתוב את הדוקטורט. לא סיימתי את עבודתי. לא מהסיבה שהייתי עצלנית, אלא סיבה הרבה יותר עמוקה.

לצורך כתיבת דוקטורט, עבדתי בארכיונים במוסקבה, וגיליתי כל כך הרבה עובדות נוראיות וחשאיות על המשטר הסובייטי. הזדעזעתי קשות, הוכיתי הלם, וידי סירבה כאילו מעצמה, לכתוב את מה שהתבקש. לא יכולתי לשקר, להתחמק, וכך הדוקטורט שלי, נשאר חסר.

ויותר מזה, חברים במוסקבה נתנו לי ספר אסור, אשר מי שקרא אותו ילך לכלא. הספר הזה מאת סוֹלְזֵאנִיצֶן, "ארכיפלג גולג". שאלתי את עצמי, האם אפשר לכתוב אמת על הספרות הרוסית?

אני פקחתי עיניים, התחלתי להבין את המציאות אחרת. ואז, כל הדברים שמהם התעלמתי, בתקופה של הילדות המאושרת, כל הדברים שלא הבנתי קיבלו את משמעותם בחיי. אני הבנתי, מדוע מעולם לא ראיתי את סבתי רבקה מאושרת, ולמה תמיד בכתה. הבן, נרצח על ידי היטלר, ובעלה על ידי סטלין. אני הבנתי, מדוע אבי, שהיה לוחם במלחמת העולם השנייה, נמנע מלדבר על גיבורות. אני הבנתי, מדוע לא היו לי הרבה קרובי משפחה, בני דודים, בנות דודים, כמו שהיו למרבית חברי בכיתה. אני הבנתי, מדוע אבי, כל השנים הקשיב לקול ישראל, וכל פעם הזכיר לי, לא לדבר על זה עם חברות, לא להיות כמו חברת תנועת הנוער הקומוניסטי, פאווליק מורוזוב. אני הבנתי שאני לא רוצה לחיות במדינה שבה אני נולדתי. שאלתי את עצמי, מי אני? אני יהודייה. ויש לי לאן לברוח מהמשטר הנוראי הסובייטי. באותה תקופה הבנתי בצורה חדה ביותר שאני חלק של העם שלי, שאני לא רוצה להיות במדינה שבה אנו זרים.

בסוף שנות השמונים, החלו לשחרר את האסירים מבתי הכלא, את אלה שנכלאו בשל היותם ציונים, אך עדיין היה מפחיד שיסלקו אותנו מהעבודה. אני התחלתי לחפש דרכים, כיצד אוכל ללמוד עברית. מורי הראשון, היה רופא צעיר, אשר למד עשרה שיעורים לפי הספר עברית חיה, ויכול היה ללמד לפי הספר הזה אנשים אחרים. גם אני, לאחר עשרה שיעורים, לימדתי עברית. למדתי ביחד עם ילדי, וגם המורים שלנו לא ממש ידעו את השפה, אך המוטיבציה, המשאלה הכמוסה שמוחבאת עמוק בלב, לדבר בעברית ספרותית שוטפת, הייתה כה חזקה, שלמרבה הפלא התחלנו לדבר.

בשלב הבא הכרתי את האנשים – סירובניקים – אלה שנאבקו עם המשטר למען העלייה לארץ ישראל. היינו בכל מיני רשימות שונות של מתנגדי המשטר, ולכן קיבלנו בדואר מכתבים מאמריקה וישראל. בסוף שנות השמונים כבר לא היה איום על כליאה בבית הסוהר. אבל ק.ג.ב., המשטרה החשאית, הודיע למנהלת בית הספר שאני עוסקת בציונות. אלי החלה להגיע לביקורים אישה מוזרה. היא מילאה משימה של ק.ג.ב, לעקוב אחרי. כשאני הגשתי את הבקשה לאשר לי עלייה לישראל, היא התעלמה.

יצאנו מגורקיי ברכבת ב-31.10.1990. בשדה התעופה שירימיטיבה שבמוסקבה, נפרדתי מהורי, אני חשבתי שלא אראה אותם לעולם. אף אחד לא ידע מתי הסובייטים שוב יסגרו את השער. היה קשה להאמין שזה להרבה זמן.

הורי הגיעו לאחר ארבע שנים. אני כבר הספקתי לעבוד במפעל חשמל, בלול תרנגולות, במושב, למדתי במכללה היסטוריה ובסופו של דבר מצאתי את העבודה בבית הספר כפר סילבר. הייתי שם הרבה שנים מדריכת הנוער והיום אני מורה להיסטוריה ואזרחות. אני מורה לעולים חדשים וכל פעם איתם אני מתחילה את דרכי לישראל מחדש. ילדי, מרק ואנה, תמיד עזרו לי ואני הבנתי, שאני מסוגלת להמון. אני לא הפסקתי ללמוד. מריק סיים בית הספר הצבאי, למד באוניברסיטה. היום הוא עובד בחברת הייטק. בתי גם סיימה את האוניברסיטה. אני גאה במשפחה שלי ובמיוחד בצברים, הנכדים שנולדו כאן, בארץ האהובה.

הזוית האישית

מיכאל: הבנתי הרבה מהסיפור המרתק של סבתי. הכרתי את משפחתי. ומה שהכי חשוב, פתאום הבנתי שאני באתי לעולם הזה להמשיך את דרכם של אלה שעומדים לפני. סבתא שלי מאחלת לי להיות מאושר, לאהוב את כל מה שאני אעשה בחיי, לאהוב את משפחתי. והעיקר בכל מצב להיות בן אדם. ואני מאחל לסבתי בריאות והרבה שנות חיים.