מאגר סיפורי מורשת

בית ההורים

סבא יעקב נולד ביוני 1937 בבצרה, עיראק. סבא נולד בשם ג׳יימס שלאחר מכן השתנה שמו ליעקב. בחרו לו את השם ג׳יימס כיאה לאופנת השמות המודרניים של אז. שם החיבה שלו היה ג׳יימי.

הבית בו גדל עמד בלב שכונה מוסלמית שחיו בה משפחות ספורות של יהודים. הבית היה בנוי בקומה מוגבהת שקירותיה השתפלו לתעלת מים (אחת מיני רבות שהסתעפו מהנחל שהתפתל בעיר לאורכה). מימי הנחל והתעלה נשקפו מהבית שמכל צדדיו נראו הרבה חלונות מסוגננים, כשהצד הקדמי שלהם עשוי משבכת עץ צפופה והצד האחורי חלון ריבועיים, שני החלקים ניתנים להרמה. לבית הייתה חצר פנימית, מעין פטיו או הול מוקף חדרים. בית אופייני שתקרתו בנויה מקורות מעובדות של עצי תמרים.

המיוחס שבחדרים היה ״חדר האורחים״ וכיאה לו מרוצף במרצפות יפיפיות, כולן קישוטים גיאומטריים בגווני שחור לבן. היה איסור להיכנס לשם בסתם יום של חול, חדר האורחים שימש לאירוח בחגיגות או בחגים. לעומתו הם מאוד אהבו חדר אחר שקיבל את הכינוי ״החדר הקטן״ שהיה קריר בקיץ ושם הם היו משחקים ומכינים שיעורים. בחורף הם היו יושבים להתחמם מסביב לג׳אפוף (מנגל פחמים). ג׳יימי זוכר שבפינת החדר הקטן תמיד עמדה קופסת פח גדולה שבה זני תמרים משובחים ארוזים בצפיפות אותם הם היו נוהגים לאכול עם טחינת סומסום, מטעם תאווה לחיך, זיכרון מתוק תרתי משמע. הבית היה ממוקם בקומה השנייה והיה בעל שתי עליות גג שנקראו ״כבישכאן״, חמישה חדרים, מטבח וחדר מקלחת.

האבא היה הדמות הקובעת בבית שכולם צייתו לו וחלקו לו כבוד כפי שהמסורת הייתה. האם הייתה מגינה על הילדים שבשבילה היו מקור גאווה. האם, ששמה נג׳יה, הייתה עקרת בית שתפקידה היה לדאוג לכל בני המשפחה לאוכל, לטיפול בילדים ובבגדים שלבשו. כמו כן דאגה לבריאותם והיה לה חלק גדול בחינוכם. כל עבודות הבית התקיימו ברחבה שהייתה במרפסת ושם כיבסו את הכביסה ואכסנו את האוכל.

האב, ששמו עבדללה (עובדיה), היה יוצא לעבודתו לדאוג לפרנסה. עבדללה החליף מספר עבודות כגון: ניהול בית מלון, מוכר מכונות תפירה, פקיד בנמל בצרה ועוד. לג׳יימי יש אחות גדולה בשם דליה ושני אחים קטנים, דוד ויהודה.

ההורים היו הורים שדאגו לילדים שלהם והיו מודעים לצרכים שלהם. הם תמכו בהם וחגגו להם ימי הולדת, מה שלא היה כל כך מקובל באותה תקופה, עקבו אחר הילדים בבית הספר. הם היו לוקחים אותם לסרטים בבית קולנוע או לאירועים משפחתיים וטיולים. בסך הכל הייתה לו ילדות מאושרת.

האוכל היה מגוון ומבוסס על מיטב המאכלים העיראקים. בשבתות היו מגישים את התבית (חמין) שהיה עשוי מעוף שלם ואורז שהתבשל במשך כל הלילה היה זה המאכל הכי אהוב על העיראקים עד היום. ארוחת הבוקר בשבתות הייתה ביצים שהתבשלו עם התבית, חצילים מטוגנים, סלט ירקות, חמוצים ופיתות עיראקיות. בארץ ארוחת הבוקר הזאת קיבלה את הכינוי סביח.

הרוב הגדול של יהודי עיראק שמרו על המסורת, המנהגים והליכה לבית הכנסת, שמרו בקפדנות לא להדליק אש בשבת, הקפידו על שחיטה כשרה ועל מנהג כפרות ביום כיפור, אפיית מצות וחגיגת כל חגי ישראל. אב המשפחה יצא מדי שבוע אל השוק וקנה את כל המצרכים, לפעמים גם עופות חיים להכנת התבית. בדרכו הביתה היה הולך אל השוחט ששחט כדת, תלש את הנוצות וצרב קלות כדי שהעוף יהיה מוכן לבישול. רוב המשפחות קנו בדים לתפירת בגדים ומצעים אשר תפרו לעצמם או שהביאו תופרת אל הבית שתפרה לילדים ולנשים את כל הבגדים והגברים היו תופרים את חליפותיהם אצל החייט.

הגברים יצאו למפגש חברים שהתקיים בבית הקפה השכונתי ושם הם היו משחקים שש-בש ודומינו ומפטפטים על דא ועל הא. לפנות ערב היו חוזרים אל המשפחה. המפגשים של היהודים בעיקר התקיימו בבית הכנסת שאליו הגיעו גם הנשים וגם הילדים בעיקר בחגים ובימים אחרים היו נפגשים בביקורים בין משפחות. המפגשים בגדולים הערכים בחתונות, בר מצווה ובריתות מילה.

זיכרונות ילדות

בבית ג׳יימי היה משחק עם אחיו הקטן ממנו בשנה. הם היו יוצרים לעצמם משחקים שהפעילו בהם את הדמיון. שחקו בצעצועים משותפים וגרו באותה עליית הגג. הם היו יוצאים החוצה לרחוב לשחק עם ילדי השכונה, לא משנה מי הם ומה הדת שלהם. הם שיחקו בגולות, בכדור, בתופסת ועוד. בחופשים נשלח ברכבת לדודים שלו ובילה אצלם את רוב החופש.

הזיכרון הראשון של ג׳יימי הוא שהוא היה בגן בגיל ארבע. הגן היה מקושט. זה היה גן יהודי שהקימה אותו הקהילה היהודית וחברת כל ישראל חברים. היו צריכים ללכת מרחק של  כחצי שעה מהבית אל הגן. הגן היה ממוקם בשכונה שהיו בנויים בה בתי כנסת ובתי ספר לבנים ולבנות. באותה שכונה היו גם משרדי ההנהלה של הקהילה היהודית בבצרה.

הלימודים מכיתה א׳ עד כיתה ו׳ היו באותה סביבה. בבית הספר למדו בנים ובנות אבל בכיתות נפרדות, כלומר כיתת בנות או כיתת בנים לא ביחד. בגיל תשע כבר קראו בבית הספר ספרים וסיפורי תנ״ך מתורגמים לערבית. הם למדו עברית על ידי מורה פרטי שבא אליהם הביתה ומלמד אותם וכך ידעו לקרוא בספרי התפילה. בבית הספר למדו את המקצועות חשבון, גאוגרפיה, אזרחות, אנגלית, צרפתית, היסטוריה וערבית. הם היו יוצאים אל מחוץ לעיר במרחבים פתוחים ומקיימים ימי ספורט, תחרויות ריצה וקפיצה.

באותה תקופה היה נהוג שהמורים הענישו את התלמידים על ידי הכאה במקלות או בסרגל כל תלמיד שנראה בעיניהם מפר את הסדר או שהוא לא לומד טוב או שמפריע או שמפגר בלימודים. לדוגמה: בגמר ההפסקה, עם הצלצול, בדרך לכיתות מי שאיחר להיכנס לכיתה חטף מכות מהמורה התורן.

כשהיה בן 10 הוקמה מדינת ישראל וסגרו את בתי הספר.

בכיתה ו׳ העבירו אותו לבית ספר ממלכתי של משרד החינוך שהיה ממש ליד הבית בשביל שיוכל להמשיך ללמוד אחרי כיתה ו׳ ולהגיע לתיכון של החינוך הממלכתי. תלמידי בית הספר היהודי לא התקבלו לחינוך במוסדות ממלכתיים.

בשנת 1948 (הקמת מדינת ישראל) אסרו על היהודים ללמוד בבתי הספר ולקבל תפקידים ממלכתיים והחלו לגרש ולפטר את כל הפקידים היהודיים ואסרו על פתיחת בתי הספר במתכונת שהייתה. היה חוסר במסגרת חינוכית שאפשר להתקדם בה ולעבור לתיכון או ללימודים במוסדות השכלה גבוהים. הכל נסגר ליהודים.

העיראקים לא היו בקשרים עם אירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה. בשנת 1941, כשהיה בן ארבע היה אירוע טרגי הנקרא ״הפרהוד״ שהתרחש בבגדד הבירה. באותו היום נעשה טבח וכ- 190 הרוגים ומאות פצועים. מקרה הפרהוד השאיר חותם טרגי ששינה את היחס ליהודים.

בין העיראקים שהיו בשלטון נמצאו מנהיגים פרו-נאצים שרצו לסייע לגרמנים ולבצע את תוכניתם להשמדת היהודים בעיראק זאת לאחר שצבא גרמניה לחם בצפון אפריקה והתכונן לכבוש את מצרים, פלסטינה ועיראק. היחס ליהודים הלך והחמיר והגיע לשיא נוסף עם הקמת מדינת ישראל.

בשנת 1950 נתגבשה תוכנית להוצאת יהודי עיראק ולעלות לארץ בתיווך הסוכנות היהודית בארץ. לפני שתוכנית העלאת היהודים יצאה לפועל היה מצב שלא הייתה תעסוקה לבעלי המשפחות שפיטרו אותם מעבודתם ובתי הספר נסגרו. ההורים החליטו לשלוח לישראל את ג׳יימי, שאז היה בן 12 וחצי וגם אחיו בן ה- 11 שנותרו ללא מסגרת לימודים.

סבא בכיתה ג'

עלייה, תקומה והתיישבות

ההורים של ג׳יימי החליטו לשלוח את ילדיהם, ג׳יימי ודוד, לישראל בטרם התחלתה של העלייה ההמונית לישראל בשנת 1950. מאחר ולא הייתה אפשרות לעלות לישראל בצורה לגאלית הילדים, ג׳יימי ודוד, נשלחו בחשאי לבדם לעבר הגבול עם איראן יחד עם מבריח שתמורת כסף הסכים להעבירם את הגבול.

תוך זמן קצר הכינו צרורות בגדים ועוד כמה חפצים. הלבישו אותם בלבוש ערבי, ציידו אותם בסימנים מוסכמים שישלחו להורים מכל תחנת מעבר והסבירו להם שהם יועברו לאיראן לבדם עם אותו המבריח. לפנות ערב בא המבריח ולקח אותם לאחר שנפרדו מהוריהם והביא אותם לנקודה הראשונה שהייתה בשכונה נידחת בקרבת שט- אלערב, שהוא הנהר המפריד בין עירק לאיראן. המבריח העביר אותם בסירה אל הגדה המזרחית של שט- אלערב ומהנקודה הזאת הגיעו שני רוכבי סוסים שהיה עליהם להעבירם אל הגבול הפרסי יחד עם המבריח. זה כבר היה לקראת חצות ועוד היה לפניהם מרחק של כ-5 שעות רכיבה על סוסים, כאשר אחד המבריחים הלך ברגל וככה מידי פעם התחלפו ביניהם עד שהגיעו לגבול. משם שני הרוכבים חזרו על עקבותיהם עם אחד מהסימנים המוסכמים.

ג׳יימי ואחיו היו מאוד עייפים מהרכיבה ונרדמו תחת השגחתו של המבריח. עם שחר לקח אותם המבריח והסיעם באחת המשאיות גדולות שעברו בדרך הראשית(תמורת תשלום) שלקחה את כולם לעיר אהוואז. בעיר הזאת הביא אותם המבריח למשפחה יהודית עיראקית שגרה שם. לפני שנפרדו מהמבריח נתנו בידו סימן מוסכם אחרון שסימן את העובדה שהגיעו בשלום.

המשפחה היהודית באהוואז החביאה את ג׳יימי ואחיו בביתה עד שיסדירו את העברתם לטהראן הבירה. לאחר מספר ימים ג׳יימי ודוד אחיו הגיעו למחנה העולים בטהראן. המחנה הוקם לקלוט את הבורחים מעיראק שאורגן על ידי הסוכנות היהודית וממשלת ישראל ואחרי כשלושה חודשים נשלחו לישראל בטיסות ישירות ללוד.

משדה התעופה הסיעו אותם ישירות למחנה קליטה נקרא ״שער העלייה״ בטירת הכרמל ליד חיפה. לג׳יימי ודוד אחיו נאמר שבגלל היותם בודדים עליהם לפנות לצריף במחנה שהיה מיועד לקלוט אותם במסגרת עליית הנוער.

לאחר כשלושה חודשים עליית הנוער שיבצה אותם לאחד ממוסדות הזרם הדתי שקלט אותם. שם התחנכו ברוח דתית מאוד ולמדו בבית הספר עברית ואת כל שאר המקצועות. במוסד זה שינו את שמו של ג׳יימי (ג׳יימס) ליעקב והסבירו לו שהשם יעקב הוא ג׳יימס. באותו המוסד התחנכו נערים מארצות שונות, בעיקר מצפון אפריקה, וכך למדו, שחקו והתפתחו. חלק מהילדים נקלטו על ידי משפחות וחלק נשארו במוסד. בינתיים ההורים של יעקב עלו לישראל ולאחר כשנתיים לקחו אותו ואת אחיו דוד לגור יחד איתם.

החיים עם ההורים נתנו להם בחזרה את הרגשת הבית ואת קרבת בני המשפחה.

בתור נערים היה עליהם לצאת לעבודות שונות כדי לעזור להורים ולשלם עבור הוצאות שונות. בתי ספר תיכון לא היו חינוך חובה והיה צריך לשלם בשביל להתקבל אליהם. מחוסר כסף הנערים עבדו בבוקר ובערב למדו בבית ספר ערב לנערים עובדים וכך היה עד לגיוס לצה״ל.

נעורים, צבא, הקמת משפחה וכל השאר

בשנות השישים המוקדמות החיים בארץ לא היו קלים והיה צורך להתמודד בהם כדי להגיע למצב שבו אפשר להגשים חלומות ותוכניות לעתיד. חוסר האפשרויות הכלכליות הגביל במידה רבה ועל כן הסתפקו במה שיש אבל בכל זאת החיים נמשכו והיו בילויים ומפגשי חברה כאשר כולם היו במעמד שווה. בשנים לפני הצבא היו כאלה שהיו בחברות הנוער השונות בהם ספגו אווירה ארץ ישראלית ואותם חברות נוער חינכו לאהבת הארץ לשירות בצה״ל ומצד שני לקחו אותם לטיולים, מסיבות וקומזיצים. במוצאי שבתות הייתה עיקר הבילויים ללכת לסרטים ולשוטט ברחובות בחבורות.

שירי שנות השישים של להקות מאמריקה ואנגליה היו המוזיקה האהובה והפופולרית אצל בני הנוער ובאותם זמנים התחילו לרקוד ריקודים סלונים בניגוד לריקודי העם וההורה שהיו מקובלים ביותר בקבוצות ובתנועות הנוער. פה ושם נערכו מסיבות שבהן רקדו, שמחו והכירו את בני או בנות המין השני.

לקראת גיל 18 או למי שסיים תיכון נכונה ההתגייסות לצה״ל. סבא יעקב שירת בחטיבת גולני בגדוד תותחנים ובשירות סדיר השתתף במלחמת סיני (מבצע קדש) ובתעסוקה של החטיבה על קווי הגבולות מצפון לדרום. לאחר הצבא שב של משפחתו. התקבל לעבודה כאזרח עובד צה״ל בחיל הקשר. שירת במילואים עד גיל  53 והשתתף במלחמות: ששת הימים, יום כיפור ומלחמת לבנון הראשונה.

סבא יעקב עבד ברשות השידורים 44 שנים ובגיל 65 יצא לגמלאות.

התחביבים של סבא הם טיולים ברחבי ארץ ישראל, צילום וציור.

בגיל 25 התחתן עם דינה ונולדו להם שלושה ילדים, עופר, חני ועידו אבא שלי. סבא השתדל לחנך את ילדיו על אהבת הארץ, על יושר ועל משפחה מגובשת. הבנים זיכו אותו בשלושה נכדים שמאוד אוהב. היה קשור מאוד עם הנכדים ואהב לבלות ימים רבים איתם, לצאת לטיולים ולהעניק להם מה שהחסיר מילדיו.

היום הוא חי בשלווה ושמח מאוד מאוד על ההזדמנות שנכדתו אביב יושבת מולו וכותבת את זיכרונותיו במסגרת האזרחות הפעילה.

סבא בסיום קורס קצינים

סיפורו של מקום

סבא יעקב מספר שכאשר היה ילד בגיל 13-14 התחנך במוסד של עליית הנוער בראשון לציון. המוסד היה ממוקם ליד פרדסים ואדמות חקלאים אבל בצד האחר גבל המוסד עם דיונות חול באזור דיי נרחב שהשתרעו עד תל אביב כמעט. הדיונות שימשו כמגרש משחקים ענק כמו שמורת טבע ששוטטו בה תנים שיללו בלילות וביום הסתובבו כל מיני חרקים, חיפושיות, נחשים וצבים.

סבא למד הרבה על הטבע והכיר את הצמחייה המיוחדת כמו למשל רותם המדבר ועוד כל מיני סוגי צמחים. שעות רבות היו הולכים ובודקים את המקום מתוך סקרנות. דיונות החול שימשו למשחקים שבהם הם היו מתגלגלים מלמעלה למטה.

זהו המקום שסבא שלי, יעקב, זוכר מאוד כי לאחר שנות הילדות והתפתחות עירונית נעלמו הדיונות והפכו לבניינים, כבישים, רחובות וזכרונות.

הזוית האישית

סבא יעקב: התחברות עם העבר הרחוק וההווה בחוויה משותפת עם אביב שלנו שידעה להקשיב ולהעריך את קורות חיי לאורך כל הדרך מהעליה לארץ, קשיי הקליטה, התמודדות בחיי היומיום והתהוותנו למשפחה. הייתי נרגש עצם פירוט אירועי העבר מיום שזכרתי את עצמי עד היום. נדהמתי מהתגובות של אביב על דברים שלא נודעו לה, אלו היו רגעים משותפים של קסם לסגירת מעגל.

אביב: העבודה חיברה ביני לבין סבא. היא למדה אותי המון דברים חדשים על החיים, ובעיקר על הילדות שלו. הייתה לי את הזכות לכתוב את סיפור חייו ואני שמחה שעשינו את זה ביחד.