מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בעירק בשנת 1941.למדתי בבי"ס ערבי בעירק בכיתות א-ב.

עליתי לארץ ישראל בתאריך 23 למרץ 1951, יחד עם הורי וחמשת אחי.

 

בעירק אבי עסק במסחר, אמי הייתה עקרת בית.בעירק נהנינו מיחסי שכנות טובים עם הערבים ומשוויון זכויות.לאחר מלחמת השחרור, מצב היהודים השתנה והם החלו לסבול מהתנכלויות מצד הערבים.  

 

 

 

בתחילת שנות ה-50 הגיעו סוכנים מישראל שעודדו את היהודים לעלות לישראל כאשר הם מבטיחים חיי נוחות ורווחה. יחד עם ההרעה במצב היהודים והסכמת הממשל העירקי ליציאת היהודים ללא רכושם, כל זה סלל את עליית היהודים לארץ ישראל. בדרך לישראל חונים בבגדד היהודים החלו להתכונן לעזיבה. רכשו כרטיסי טיסה ועזרו לאלו שידם לא הייתה משגת לרכוש כרטיס.

 

 

 

אבי עזר לאלו שניסו לעזוב.

ואז המתנו לתורנו לנסוע לבגדד ומשם לישראל.הבריחה לישראליהודים שלא היו מוכנים לוותר על רכושם התחפשו לערביות. כדי לברוח מבגדד לישראל חייבים לעבור על גשר שבסופו תחנת ביקורת וזה מקום מגורינו בעיר בעקובה.שחרור בערבות יהודים שניסו לברוח ונתפסו בביקורת הובאו לתחנת המשטרה.לאבי היו קשרים במשטרה וכך קיבל מידע על יהודים עצורים. אבי היה משחרר אותם בערבות ומארח אותם בביתנו עד לשחרורם הסופי.

 

הגיע תורנו לעלות לישראל, נפרדנו משכנינו הערבים ונסענו לבגדד. התאכסנו בביתן גדול עם עוד משפחות ליום וחצי בערך. כשהמטוס הגיע נלקחנו לשדה התעופה שם השלטונות העיראקים חיפשו במזוודות שלנו וגם על גופינו. טסנו כארבע וחצי שעות כשהגענו נישקנו את אדמת הקודש. נלקחנו במשאית לשער העלייה (מחנה מעבר).

 

קיבלנו אוהל עם עוד משפחה נוספת. נשארנו כשבוע למיון משם עברנו לפרדס חנה למחנה א'. הגענו למחנה א' קיבלנו אוהל, מיטות מתקפלות ושמיכות. שלוש פעמים ביום קיבלנו אוכל מהמטבח. אמי הייתה בהריון. היה חורף גשום וקר האוהל עף, נרטבנו וגם חפצינו נרטבו. לאחר שהאוהל עף העבירו אותנו למבנה. כעבור יומיים שני פחים מהגג עפו. הצטופפנו בפינה היבשה. אמי הייתה עדיין בהריון ולכן אבי שעסק בפינוי מי הגשם הצטנן וחלה בדלקת ראות שהתפתחה לאסמה.

 

במחנה ד' למדתי בבי"ס דתי, הייתי בת 10 ולמדתי בכיתה ד'. לקרוא ולכתוב לא ידעתי כי בעיראק למדתי ערבית, חשבון ידעתי טוב. כעבור 6 חודשים אבי החליט שבנות לא צריכות ללמוד היות ושהן מתחתנות הן יולדות ילדים ודואגות למשק הבית ולא צריכות לעבוד. קיבלנו קצבה חודשית והסכום לא הספיק למחיה. אבי היה חולה ואני הבכורה נאלצתי בגיל 11 לעבוד בחקלאות ולעזור בפרנסת המשפחה.

 

הגענו לקדימה בשנת 1954 בהמלצת חברים של אבי בחרנו בקדימה.  קיבלנו צריף מעמידר, קיבלנו פנקס תלושים לקנית מצרכים בחנות של יזומבק. משפחתי מנתה 10 נפשות. גרנו בצריף בגודל 48 מטר. אני ואחותי עבדנו בחקלאות לעזור בפרנסת הבית. בקדימה למדתי עברית בשיעורי ערב. בשנת 1956 פרצה מלחמת סיני והפסקתי ללמוד. 

בשנת 1957 התחלתי לעבוד אצל משפחת פלק בגידול עופות. הם קראו את עיתון "אומר" שהיה עם ניקוד למחרת קבלתי את העיתון מיום קודם וקראתי. בקדימה היו אז שני בתי ספר: בי"ס ממלכתי וממלכתי דתי. אחיי למדו בבי"ס הדתי וקיבלו עזרה בספרים ומחברות. את הקרח לקירור מוצרי החלב רכשנו מהמוכר דעבול שעבר ומכר קרח בעגלה. אמי חילקה את המחברות לשניים כדי שיהיה לכול הילדים איפה לכתוב.

 

אני רוצה להגיד שלמרות כל הקשיים אני מכירה בזכות שנפלה בחלקנו להעלות לארץ. אני מודה למדינת ישראל שהעלתה אותנו לארץ ונתנה לנו דיור אוכל וביגוד. למרות מצבה הקשה של המדינה שהייתה אז צעירה וענייה. ובכל זאת הצילה אותנו מאויבינו ונתנה לנו מן המעט שהיה לה.

 

לסיום אני מודה לשיר, החונכת שלי שהיא עזרה לי להיזכר בעברי והיה לי מאוד נעים לעבוד איתה.

מקוות שנהניתם מהסיפור

שולה ושיר.

 

שער העלייה: "שער העלייה היה יישוב קליטה ומחנה עולים במערב חיפה, ששימש כמחנה מעבר מרכזי לעולים שהגיעו לנמל חיפה בעלייה ההמונית שהחלה מיד לאחר קום מדינת ישראל. המקום שימש כמחנה הקליטה הגדול ביותר של עולים לישראל. שמו הרשמי היה "בית עולים שער העלייה", אך רבים קראו למקום שנים רבות גם "סנט לוקס",‏‏‏ בשנת 1958 צורף שטחו לעיר חיפה

 

תכנית הקשר הרב דורי, 2006

מורה מובילה אילת שחק