מאגר סיפורי מורשת

סבתא נעמי נולדה בשנת 1939בעירק.  סבא רבה שלי, אבא של סבתא], עבד כחייט. הם היו 5 ילדים שלוש בנות ו-2 בנים. סבתא למדה בבית הספר פיחאה שבעירק. היא והמורה היו היהודיות היחידות בכיתה.

פעם היו מציינים את ארבעת התלמידים החרוצים שבכיתה מול כול בית הספר, סבתא הייתה אחת מהן.

 

בשנת-1949 באה מפלסטין מורה פלסטינית שלימדה אותה ואת כיתתה שירים על פלסטין.

תרגום השיר: "זאת מדינה של אושר, את כל התקווה, את תמיד לנו, אנחנו כאן אנחנו כאן, ערבים אנחנו לא נשתוק ולא נסלח! יא פלסטינה בנות האצילות, עוד מעט נתראה בזמן ובסבלנות, אנחנו פה אנחנו פה!"

 

סבא רבה שלי הלך וביטל את התעודה האזרחית של כל המשפחה [כולל את שלו], רשמו להם בדרכון של מדינת עירק כך: "לא יורשה לחזור לעירק בכל מצב!"

 

 

 

סבתא עלתה לארץ מעירק בשנת- 1950 במטוס. באותה השנה היה חורף קשה, היו שיטפונות של גשם. סבתא ומשפחתה חיו באוהלים[מעברה] במשך 3 שנים.

 

 

האם אתם חושבים שאפשר לחיות כך בגשם ובקור הזה? כמובן שלא, לכן היה מבצע שקראו לו "ילדי קורת גג".

הביאו את הילדים לבתים של משפחות אחרות בירושלים בשכונה "מאה שערים". רק ילדים למשפחות דתיות הגיעו לירושלים. נציגי הסוכנות שאלו את הוריה של סבתא האם הם דתיים, הם ענו שכן. הם לא הכירו יהודים חרדים, סבתי ואחיה לא ידעו שלדתיים יש פאות כובעים ובגדים שונים.

 

אספו את הילדים בירושלים, במחנה תלפיות [מקום בירושלים], קראו למבצע "ילדי קורת גג". חלקו את הילדים לבתים של דתיים והיה לכל משפחה ילד.

דוריס, אחותה הקטנה של סבתא פחדה מאוד ובכתה. קראו לסבתא שתבוא לשאול אותה למה היא בוכה, ודוריס אמרה שהיא בוכה בגלל שהיא פוחדת מהפאות והכיפות.

סבתא והאחים שלה היו שם לתקופה של שלושה חודשים [רק לחורף] הם הלכו לבית ספר של דתיים המשפחות דאגו להם [לה ולאחיה] נתנו לסבתא שהיא תרקום רקמה של "מפת שבת שלום".

 

 

סבתא ואחיותיה לא ידעו באיזה בית ואיפה נמצא אחיהם. במקרה, יום אחד דוריס אבדה ושומר בית הספר של הבנים מצא אותה ושאל אותה כמה שאלות: "כמה אחים אתם?" דוריס ענתה: "אנחנו שלש אחיות ואח, אבל אנחנו לא יודעות איפה אחי".

השומר הלך לבית ספר הבנים הוא שאל כמה בנים שהיו לידו : מאיפה אתם ומי האחים שלכם?"אחיה של סבתא אמר "אני מילדי קורת גג ויש לי שלוש אחיות ואני לא יודע איפה הם."

השומר מיד ידע שזה הוא ואמר "אני יודע איפה האחיות שלך" ולקח אותו אליהם!.

 

סבתא חזרה אחרי פורים לביתה. רשמו את כל הילדים במשפחתה [גם סבתא] בבית ספר יעקוב שברחובות.

בשנה השנייה באו לקחת אותם שוב בגלל הגשמים, הפעם הם אמרו שהם לא דתיים ולקחו אותם לקיבוץ נגבה.

 

 סבתא הייתה בצריף של שני חדרים.  חדר אחד של אחיה וחדר שני של חמישה ילדים. הייתה להם מדריכה ששמה בלה, הם היו הולכים לבית הספר כל אחד לפי גילו.

 

 

יום אחד נולד בקיבוץ גדי קטן. סבתא וחבריה המציאו שיר:"קטנה המליטה גדי קטן וצבאו חום לבן אך היום עבר עליו וקפץ לו אל רגליו מה נחמד הקט הזה שבטי שבטי הנחמד כי נולד ביום אחד לפני ט"ו בשבט".

 

 קובבה

עברה העונה… סבתא ואחיה חזרו למשפחתם שבמעברה. הם עברו לקובבה [כיום קוראים לו גבירול].

 

בקובבה היו פסי רכבת ודרך פסי רכבת היו באים מסתננים מעזה. הם היו רוצחים אנשים. למשל: ירו על משפחה שלמה, על  שוטר, רוכב אופנים ועוד כל מיני אנשים…היה פחד נורא לצאת מהישוב בלילה ואפילו בבוקר.

 

"הייתה לי חוויה נהדרת! זה החזיר לי זיכרונות של פעם והקשר שלי אליך יותר התחזק. היה לי כיף לעבוד איתך. טיילנו במקומות ילדותי והיה כיף לספר לך את סיפורי. מקווה שתזכרי את הסיפור ותעבירי אותה הלאה."   

 

סבתא,  את תמיד מלאה בחיוך. לימדת אותי מה זה מעברה {סוג של אוהל}. גם הקשר של שנינו התחזק עוד יותר ממה שהוא היה!

בקיצור הייתה חוויה מיוחדת ומדהימה !! תודה רבה!

 

http://www.flipsnack.com/ariellaka/2-fdpaxaesh.html

 

תשע"ה