מאגר סיפורי מורשת

שמי נדיה. אני כותבת כאן, יחד עם נכדתי הבכורה והאהובה מאיה מבי"ס "נווה נאמן'" בהוד השרון. במסגרת התכנית הקשר הרב דורי.

אני בת 77. אימא לגיא ורוני. יש לי חמישה נכדים: דנה, יואב, טל, מאיה וגלי.

נולדתי בעיר בוקרשט שברומניה בשנת 1945. אני בת יחידה. לאימא שלי קראו ביאטריס ולאבא שלי יוסף . שני ההורים שלי הם ילידי רומניה. אבא שלי היה עורך דין ואימא עקרת בית, גדלתי בבוקרשט עיר הבירה של רומניה.

העיר הייתה מאוד גדולה וצפופה. מול הבית הייתה כנסייה, מהחלון שלי יכולתי לראות את כל הטקסים של הנוצרים ולכנסייה הייתה גינה גדולה שבה שיחקנו כל ילדי השכונה. בבוקרשט לא היו שכונות יהודיות בכלל והיהודים היו מעורבים עם הרומנים, אני בכלל לא ידעתי עד גיל שבע שאני יהודייה, ההורים שלי סיפרו לי רק כשביקשנו לעלות לארץ. (בגיל 15).

 בילדותי

ברומניה למדתי בבית ספר הנקרא על שם סופר רומני ידוע, וקראו לו יון קראנג. בבית הספר הייתה שם משמעת מאוד נוקשה. לדוגמא בכל יום כשנכנסו לבית הספר היה צריך ללבוש על הנעליים גרביים נוספות על מנת לא ללכלך את רצפת בית הספר ועד שהלכנו הביתה אסור היה להסיר אותם. או למשל בזמן הארוחות, אסור היה לנו לדבר אחד עם השני אם היינו רוצים להגיד משהו היינו צריכים להצביע ולקבל רשות.

למרות זאת, אהבתי לבוא לבית הספר. אהבתי ללמוד שם אנגלית וכימיה ולמדנו גם דברים מיוחדים כמו לטינית ורוסית. אהבתי לשחק כדורעף ומשחק תופסת והיינו משחקים במשחק בשם "רפובליקה רוצים חיילים", ומשחקים את זה כך: הילדים מתחלקים לשתי קבוצות, כל קבוצה עומדת במרחק מהקבוצה השנייה ומחזיקה ידיים. קבוצה אחת מבקשת מהקבוצה השנייה ילד/ילדה, כל ילד שקוראים לו יוצא מהשורה שלו ורץ בניסיון לפרוץ את השורה ולצאת. אם הוא מצליח הוא חוזר לקבוצה שלו ואם הוא לא מצליח אז הוא עובר לקבוצה השנייה. המנצחים הם הקבוצה שנשארה עם הכי הרבה ילדים מנצחים.

לארץ עליתי בגיל 15 רק אז הורשינו לצאת מרומניה, קיבלנו אישור מיוחד לצאת רק לפריז כי אח של אימא שלי התגורר שם באותה התקופה, גרנו אצלו למשך חצי שנה, ואז עלינו ארצה, באונייה שנקראת "תיאודור הרצל", דרך הסוכנות היהודית ישר לעיר ירושלים.

אני זוכרת את הימים האלה כימים מורכבים ולא פשוטים כילדה שלא ידעה כלל את השפה.

כל יום למדתי עברית באולפן לילדים – זה מקום מיוחד ללמד עולים חדשים ואחרי שלושה חודשים עברתי ללמוד במקום שנקרא חוות הנוער הציוני שבו למדו ילדים של עולים חדשים עם הרבה עזרה בעברית. רק אחרי שנה שלמדתי שם עברתי לתיכון רגיל שנקרא גימנסיה רחביה בירושלים. שם למדתי עד הבגרות.

אחרי התיכון התגייסתי לצבא שם שירתי בתור חובשת אחרי קורס חובשות שנמשך שלושה חודשים הקורס היה מאוד קשה מפני שלמדנו בו מהבוקר עד הערב ובנוסף עשינו תורניות שמירה ומטבח, אני זוכרת שקמתי בארבע בבוקר כדי ללמוד למבחנים ויצאתי חניכה מצטיינת.

כשנה אחרי שהשתחררתי התחתנתי ואז התחלתי ללמוד קורס של מזכירות רפואיות שנמשך שנתיים. מיד לאחר מכן התחלתי לעבוד כמזכירה רפואית במרפאה לגנטיקה בבית החולים הדסה עין כרם ועבדתי שם עד שיצאתי לפנסיה, היום אני עדיים מתנדבת שם פעם בשבוע.

הזוית האישית

סבתא נדיה: נהניתי מאוד לחוות את המפגש הבין דורי עם מאיה. זו היתה חוויה מרגשת ומהנה, היה מרגש מאוד לחלוק עם הנכדה שלי את סיפור חיי ואת ילדותי. נהניתי מהזמן המשותף שלנו גם במפגשים הבית סיפריים וגם במפגשים האישיים עם מאיה. מאחלת למאיה בריאות אושר ועושר ושכל משאלותיה בחיים יתגשמו .

מאיה: נהניתי מאוד לחוות עם סבתא את חווית הקשר הרב דורי וללמוד את סיפור חייה, היה לי כיף מאוד גם במפגשים בבית הספר וגם בעבודה המשותפת עם סבתא בבית. מאחלת לסבתא אושר, בריאות ונחת.