מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי לאה עופר, יש לי חמישה נכדים. כולנו ילדי הארץ הזו וזוכרים את השורשים שלנו בגולה. אני גמלאית משרד מבקר המדינה בחיפה. נשואה לשלמה עופר ויש לי תחביבים, ביניהם – עזרה לנכדים בכל צורה ובקשה שהיא.

דרכם של הוריי כזוג החלה במחנה המעצר בקפריסין אחרי שכל אחד מהם עבר בנפרד את תלאות מלחמת העולם השנייה ואיבד את בני משפחתו וההורים בשואה היהודית של עמנו.

אמא טובה טאוס ואחותה חנה טאוס מהעיר כשאנוב בפולין שרדו את השואה יחדיו בזכות ידיעתן לתפור מדים לחיילים הגרמניים. ביום אחד נשלחו שתיהן "לצעדת המוות" הידועה לשמצה. הצעדה נועדה להמית אסירים בלי להשתמש בתחמושת, והתקיימה גם לפני חיסול מחנות הריכוז.

האחיות שנשארו יחדיו אחרי התלאות והיסורים, הגיעו ועבדו בכפייה במחנה ברגן בלזן בגרמניה ובאפריל 1945 שוחרר המחנה על ידי הבריטים. אימא ואחותה היו חולות בטיפוס הבטן והן הועברו באונייה, אחרי טיפול ראשוני, להחלמה בשוודיה. האחיות הצטרפו לקבוצת ניצולות בשם "קבוצת דרור". באחד הימים הגיע דוד בן גוריון, לימים ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, לשכנע את הקבוצה לעלות לישראל. האחיות השתכנעו לעלות והפליגו באונייה "חיים ארלוזורוב" לנמל חיפה. המסע הימי היה ארוך עבור ספינת המעפילים ובסיומו חיכה הצי הבריטי, שתקף בגז מדמיע את נוסעי האונייה. האונייה עלתה על שרטון בחוף בת גלים בחיפה והמעפילים, ובתוכם שתי האחיות, גורשו למחנה מעצר בקפריסין.

אימא ואחותה גרו במחנה מס' 66. לימים נודע להן שאחיהן בנימין שרד את השואה והוא שוהה במחנה 68 בקפריסין. הן פגשו אותו והוא סיפר להן שהצטרף לגרעין של קיבוץ כפר עציון ובקרוב יעלה לקיבוץ בישראל. בנימין טאוס אכן עלה לישראל, גוייס ונפל במלחמה על כפר עציון במלחמת השחרור, יום לפני ההכרזה על הקמת מדינת ישראל – ד' באייר, 13.5.1948.

אבא, גראואר שלמה, אוד מוצל מאש, מהעיר סוסנוביץ' בפולין, ניצל ממוות בטוח מספר פעמים בזכות מקצועו כחשמלאי. במרץ 1947 יצא באונייה "מולדת" מאיטליה לעבר נמל חיפה. האונייה התגלתה על ידי משחתת בריטית. בלי שדרכו על אדמת ישראל הובלו כולם למחנה המעצר בקפריסין. את אבא שיכנו במחנה 64 בקפריסין והוא שהה במחנה עד יולי 1948, בתקופה זו הכיר את אימא טובה לבית טאוס.

סיפור ההיכרות מ 3 זוויות מבט

אבא מספר, כי יצא לחפש בנות עיר שלו מפולין ובעודו מחפש בין הבלוקים ראה על אחת המיטות זוג רגליים יפות מציצות החוצה. באותו רגע החליט שיכיר את הבחורה בעלת הרגליים היפות, היתה זו טובה שהתגוררה עם אחותה. לדבריו, מאותו יום החל לחזר אחרי אימא והתאהב ביופיה, באישיותה ובתכונות המעולות, והחליט להציע לה נישואין. לאחותה של אימא כבר היה חבר קבוע וכך הוחלט ביניהם להתחתן במועדים סמוכים, אחרי הטבילה במקווה. בתאריך 16.11.1947 התקיימה החתונה של הוריי כשעל החתונה השמחה העיבה העובדה, כי בני המשפחה וההורים לא ליוו אותם כמקובל. מזלה של טובה שכל אחת לוותה על ידי אחותה, דבר עצום כשלעצמו לאותם ימים. הזוג הנשוי חלק מגורים בצריף משותף.

אבי, שלמה גראואר

דודתי, אחות אמי, מספרת, כי אחרי שהכירה את בעלה לעתיד יוסף, הבינו שניהם שלא ניתן למסד את הקשר בלי שלטובה יהיה בן זוג גם כן, היא הרי הבכורה מבין שתיהן. חנה החלה לחפש "בחור טוב" לטובה אחותה, חקרה ומצאה את שלמה גראואר שגם היה ניצול המחנות, בעל מקצוע כחשמלאי והיה בשל להכיר מישהי, האינטרסים של אבא ושל חנה התאימו לצדדים ושלמה קיבל את בירכתה של חנה לחיבור עם אחותה, שלמה התאהב בטובה והציע לה נישואין, גם יוסף הציע נישואין לחנה.

אימא סיפרה לי ברבות הימים, כי כלל לא רצתה להינשא אחרי המלחמה והשואה שהתגלתה במלואה. אימא, שהייתה ילדה דתייה ומאמינה באלוהים, שאלה איפה היה ולמה לא עזר לבני עמו ישראל שהושמד. אימא לא רצתה המשכיות ובהיותה אשה פסימית וכואבת את האובדנים, סירבה להתחתן ולהקים משפחה, בניגוד לאחותה חנה שהייתה אופטימית, אוהבת וחולמת על הקמת משפחה. מכיוון ששתיהן שאפו להגיע לארץ, הדרך הייתה להגיע כזוג נשוי שמקבל עדיפות לעלייה מקפריסין.

כך או כך החתונות התקיימו זו אחר זו והמגורים היו זוג ליד זוג וכך בתוך זמן קצר דודתי גילתה שהיא בהריון. אימא שלי, שכבר אחזה בידה אישור עלייה לארץ עם אבי, ויתרה על תורה ומסרה לגיס שלה את אישור העלייה מ 21.3.1948. אימא ואבא שנותרו במחנה המעצר פעלו להשגת אישור חדש לעלייה לארץ ואימא גילתה שהיא בהריון איתי.

בשנת 8.7.1948 עלו הוריי לארץ ואני נולדתי ביום 8.2.1949, אחרי קום המדינה.

לסיפור שלי לדורות הבאים יש מוסר השכל אותו הבנתי מחוקרים שונים בתחום ההעפלה:

1. העלייה לארץ ישראל, אחרי השואה, לוותה בגיבוש הזהות האישית והקולקטיבית – בן גוריון הגיע אישית לשוודיה כדי לשכנע ניצולי שואה להגיע לארץ ולא להיקלט בשבדיה.

2. ההעפלה היתה מפעל מעצב זהות רב- דורית לגיבוש הציבור היהודי סביב המאבק הלגיטימי לגבי ארץ ישראל.

3. במפעל ההעפלה לארץ עשו הרבה ודיברו מעט!

4. האוניות היו – עץ והאנשים – ברזל.

5. באוניית המעפילים "חיים ארלוזורוב" עשו שימוש מושכל בעוצמה של החלש (המעפילים) והחולשה של החזק (הבריטים).

לדעתי, במפעל ההעפלה רב האור על הצללים.

שתי האחיות, ניצולות השואה

הזוית האישית

סבתא לאה: נהניתי מנכדתי הגר, שמחתי לשוחח על עברי שהוא גם עברה ולהנחיל לה ערכים ותובנות שעלו במשפחתנו לאורך השנים. התוכנית אפשרה לי להכיר את נכדתי וכישרונותיה המרובים.

הגר: מאוד נהניתי ללמוד על העבר של סבתי לאה ואיך היא חוותה את הילדות שלה פעם. בנוסף, היה כיף לי להיפגש איתה מדי שבוע ולבלות איתה במפגשי בית הספר.