מאגר סיפורי מורשת

הקדמה

מאה שנה זה הרבה או מעט? זה לא סתם מאה שנה, זו מאה שנה לדרך ארוכה של משפחתי אל הציונות. לפני בדיוק מאה שנה נולד סבא רבא שלי שהתחיל את הסיפור שלנו…

ילד נולד

סבא רבא נולד במשפחה יהודית בעיר קישינב שהייתה הבירה של מולדובה שאז הייתה שייכת לרומניה. החיים של היהודים ברומניה היו לא רעים, אנשים התעסקו בהרבה תחומים כמו מסחר, עבודות בבנק, לימודי רפואה ומשפטים אבל עם זאת סבא רבא גדל באווירה של ציונות וחלום לעלות לארץ ישראל.

באותה התקופה בכל אירופה כולל רומניה, הוקמו תנועות נוער ציוניות שמטרתן להכשיר צעירים לעבוד באדמה כדי לעלות לארץ להתעסק בחקלאות. בזמן הזה בארץ ישראל המנדט הבריטי שלט במקום ולא הרשה לכל איש לעלות לארץ (על פי דברי סבא וסבתא שלי, קרוב משפחה של סבא רבא היה בארגון ציוני כזה ועלה לארץ ישראל בערך בשנת 1930 והוא היה בין מקימי קיבוץ שרית, וסבא וסבתא שלי נפגשו איתו בארץ בערך בשנת 1980).

בחור בן 17 ומלחמה

כשסבא רבא היה בן 17 היה שינוי בחלוקת המדינות ודווקא קישינב, שהייתה בירת מולדובה, עברה לחלק בלתי נפרד של ברית המועצות. האם זה משמיים? המשפחה של סבא רבא שלי ניסתה להסתגל למציאות החדשה והלא פשוטה – שפה זרה ושלטון זר. עברו רק שנתיים בארץ החדשה ופרצה מלחמת העולם השנייה.

כמו רוב הגברים, בלי הבדל דת, סבא רבא שלי ואבא שלו הלכו להגן על המדינה החדשה שלהם נגד הנאצים. חמש שנים לאחר מכן המלחמה נגמרה וביחד איתה לקחה שישה מיליון יהודים שנספו בשואה. לקראת סוף המלחמה סבא רבא שלי התחתן עם סבתא רבתא שלי והם הקימו משפחה.

סבא רבא וסבתא רבתא שלי – משפחה חדשה

1948

לאחר המלחמה ואחרי השואה הבינו רוב מדינות אירופה שהיהודים צריכים מדינה שתהיה בית לכל היהודים, ומה יכול להיות יותר מתאים מאשר ארץ ישראל-פלשתינה, שעליה היה עוד כתוב בתנ"ך.

בשנת 1948 הכריזו על מדינת ישראל ובאותה השנה נולדה בת ראשונה למשפחה הצעירה והחדשה שהקים סבא רבא שלי. האם זה מסמל משהו?

התקווה

כמו מדינת ישראל שהוקמה והייתה צריכה להתפתח, גם המשפחה של סבא רבא שלי שנמצאת במקום רחוק ממדינת ישראל הייתה צריכה להתפתח ולגדול. ואכן זה קרה כי בשנת 1952 נולדה עוד בת למשפחה, זו סבתא שלי. המשפחה גדלה והגיעה עוד בת, אבל הערכים שקיבל סבא רבא שלי בילדותו לא השתנו, וחלומו היה להגיע לארץ ישראל שבתקופה הזאת היה בלתי אפשרי.

המשפחה גודלת ויש כבר שתי בנות

סבתא שלי וחלומותיה

סבתא שלי מספרת: "הייתה לי ילדות מאוד טובה, היה לנו בית ספר טוב, הרבה מסיבות משפחתיות, הרבה חגים של נוצרים שתמיד חגגנו בבית הספר, הרבה חברות – גם יהודיות וגם נוצריות… אבל יחד עם זאת, אבא שלי הצליח להעביר לי ולאחיותיי את חלומותיו וערכיו שמטרתם להגיע לארץ ישראל. למרות שחיינו בחברה בה היו אנשים מכל הדתות, אני הרגשתי מגיל צעיר שאני יהודיה."

1979

המשפחה ממשיכה לגדול, בנותיו של סבא רבא שלי לומדות, מתחתנות ומביאות ילדים לעולם, אבל החלום להגיע לארץ ישראל ממשיך להדהד במוחן.

בתקופה הזאת התנאים של ברית המועצות מאפשרים ליהודים לעלות לארץ ישראל. הייתה שמחה רבה על כך, ועם זאת גם דאגה להעביר שלושה דורות לארץ ישראל.

בראשון לספטמבר 1979 סבא וסבתא שלי הגיעו לארץ ישראל עם ילד קטן (הדוד שלי). על פי סיפוריה של סבתא הייתה תקופה מצוינת וטובה עם הרבה הרפתקאות חדשות, הרבה חברים חדשים והרבה מטלות חדשות…

תמונות ראשונות בארץ – שתי דורות

האולפן

סבתא וסבא שלי לעולם לא ישכחו את התקופה שבה היו באולפן. באולפן למדו את השפה העברית והרבה היסטוריה, מושגים וגם חגים של ארץ ישראל. היו גם דברים מצחיקים, אחד מהם היה שהאולפן היה נמצא בפרדס חנה עם הרבה תפוזים מסביב בהישג יד, וסבתא שלי החליטה שהיא אוכלת רק תפוזים, ולמרות שחצי שנה היא אכלה רק תפוזים – גם היום היא אוהבת אותם ובשבילה ריח של תפוזים זה סמל לישראל.

צברית ראשונה

כל המשפחה (שלושה דורות) עושים צעדים ראשונים בארץ וכל אחד מוצא את מקומו על פי כישרונו: גברים צעירים כמו סבא שלי שירתו בצה"ל ונשים צעירות גידלו את הילדים. ועכשיו כאשר כל המשפחה בארץ ואת כל זה סבא רבא שלי חלם בשנות העשרים במאה הקודמת יש בשורות משמחות: מחכים לתינוקת חדשה!

בשנת 1982 בארץ ישראל פרצה מלחמת לבנון הראשונה וכל המדינה הייתה מגוייסת לעזרה ובין המגוייסים היה סבא שלי. מדינת ישראל ניצחה. גם למשפחה שלנו היה ניצחון משלה: נולדה צברית ראשונה וזאת הייתה לא אחרת מאשר אימא שלי. למרות שסבא וסבתא שלי היו עולים חדשים הם נתנו לאמי שם מיוחד ומקורי: צאלה. המשפחה נטעה שורשים ראשונים בארץ ישראל.

צברית ראשונה – אימא שלי – דור שני ושלישי

דור חדש

כמו שעץ גדל ומצמיח פרחים יפים כך גם משפחתנו: לומדת, עובדת, חוגגת חגים, מטיילת בארץ ומגלה מקומות חדשים ויפים. בזמן הזה הדור הצעיר (הדור השלישי) גדל, מוצא את מקומו ומתחתן – יש הרבה שמחות במשפחה.

כמו שסבא רבא חלם – אנחנו נוטעים יותר ויותר שורשים חדשים בארץ ישראל (הגיעו לעולם צברים חדשים שהם דור רביעי).

חוגגים פורים – דור שני שלישי ורביעי

ארבעה דורות – 100 שנה

כן כן, אני לא טעיתי! באמת לקחו למשפחתי 100 שנים להגיע לארץ, לנטוע שורשים וללמוד את ארץ ישראל מכל הכיוונים.

המסע של המשפחה שלנו לא נגמר, תמיד נזכור מי הביא אותנו לארץ ישראל: סבא רבא שלי דדה מיקה. 

המשפחה המורחבת ומאושרת למרות שבלי הדור הראשון

יש לנו בתמונה שלושה דורות: שני שלישי ורביעי, וזה לא הסוף! כמו שהמדינה תתפתח ותגדל כך גם משפחתנו…

הזוית האישית

מיכאלה המתעדת: למדתי רבות על משפחתי ועל העלייה שלה לארץ ישראל, ואיך בני משפחתי עזבו הכל ובאו לעלות לארץ.