מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי רוני צוקרמן ואני תלמידה בתיכון קוגל, המשתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי. אני רוצה לשתף בסיפורו של סבי, יעקב גולדמן. כך סיפר לי סבא:

קצת עלי ועל משפחתי

שמי יעקב גולדמן, נולדתי ב-14 במאי 1951, בפולין להוריי – בצאלאל גולדמן יליד 1910 וקלרה הירש ילידת 1915. אני בן למשפחה ניצולת שואה.  אבי, בצאלאל, היה נשוי לפני שהוא התחתן עם אמי והיו לו שני ילדים. אשתו וילדיו נהרגו בזמן השואה. גם אמי הייתה נשואה לפני שהכירה את אבי, אך הוא נרצח בשואה ולאחר מכן היא הכירה את אבי.

הוריי הכירו בפרוץ מלחמת העולם השנייה. משפחות הוריי, משני הצדדים, נרצחו במהלך המלחמה. בשיא המלחמה, הוריי ברחו ליערות רוסיה טרם הכיבוש, על מנת להסתתר מהגרמנים ולברוח מהפרעות עד כמה שניתן היה, בניסיון להינצל. למעשה הם היחידים ממשפחתם שהצליחו לברוח ונותרו בחיים.

לאחר המלחמה הם חזרו בנפרד לפולין ושם התחתנו והקימו משפחה איתי, עם אחותי ואחי. הם המעיטו בפרטים אודות המלחמה, משום שלא רצו להזכיר את התקופה הקשה והזוועתית הזו ובחרו בחיים, חיים חדשים, עם המשפחה המשותפת שהקימו.

ילדותי בארץ ישראל

בשנת 1957, כשהייתי בן 6, עליתי לארץ ישראל עם משפחתי המצומצמת. הקליטה בארץ הייתה רצופה באתגרים. התקופה אופיינה בעלייה גדולה של יהודי פולין לארץ. כשהגענו לארץ, לאחר דרך מאוד קשה בפיקוח הגרמנים, הפנו אותנו להתגורר במעברות בקיסריה. בארץ אני ואחיי נרשמנו לבית ספר יהודי, אף על פי שעוד לא ידענו עברית כלל. היה זה אתגר ראשון וקשוח במיוחד, להתמודד עם החומר הלימודי, המורים והחברים שהתרבות שלהם הייתה מעט שונה משלי, וכל זה מבלי להכיר את השפה העברית כלל. בהמשך למדתי עברית טוב והכרתי חברים מאוד טובים.

הוריי עבדו רוב שעות היום, כך שאני ואחיי היינו חוזרים הבייתה יחד מבית הספר, מחממים את ארוחת הצהרים שהשאירה לנו אמי, מכינים שיעורים ומתכוננים למפגש הקבוע עם החברים. בשעות אחר הצהרים היינו יורדים לשכונה לשחק תופסת, להעיף עפיפונים, לשחק בגולות, בכדור, ובקיפקה, הייתי אלוף בזה. היינו מייצרים משחקים לבד מהחומרים שהיו בהישג ידינו, לא היו מכשירים אלקטרוניים ודברים מתקדמים כמו היום. בכבישים היו מעט מאוד מכוניות, שלרוב היו שייכות ל"עשירים" בשכונה, לכן יכולנו לשחק גם בכבישים מבלי לחשוש מתנועה סואנת. לקראת ערב, אחותי, שגם סיימה את משחקי אחר הצהרים עם חבריה, הייתה אוספת אותי הביתה. לרוב, אמי כבר המתינה לנו בבית עם ארוחת ערב מפנקת שהכינה עבורינו. היינו יושבים כל המשפחה מסביב לשולחן ומספרים זה לזה את שעבר עלינו באותו יום. אני זוכר מנהג קבוע שאימצנו לנו בארוחת הערב, לשחק משחקי לשון בעברית, כך הוריי הרחיבו את אוצר המילים שלהם.

היה לנו בשכונה גם את המועדון של ויצ"ו – אירגון עולמי שהיה דואג לפיתוח השכונות. הם היו אוספים כסף ותורמים למועדונים שידאגו לנו, לילדי השכונה, לתעסוקה מספר פעמים בשבוע. פעמיים בשבוע התקיימו ריכוזים שבהם היו מספרים לנו סיפורים והיינו נפגשים לשחק. זה היה מקום המפגש שלנו. אני זוכר כמה ציפינו לפעם בשבוע בה קיבלנו לחמניה עם שקית שוקו.

בחופשים היינו שומעים הרבה טסקיטי מתח ושירים שאהבנו, טיילנו בשדות, קטפנו תפוזים, ובילינו בים. שניים מבין החברים הטובים ביותר שלי כיום, הם חברי ילדות שלי – מרדכי (מוטי) נפתלי ונוחם, הם החברים הטובים שלי עד היום. נפתלי היה מפקד יחבל במשטרה, הראשון שחקר את יגאל עמיר. הקשר ביני לבין נוחם התנתק כשאני הלכתי לתיכון מקצועי והוא לעיוני ורק לאחר שנים חידשנו את הקשר.

נעוריי

כנער למדתי שלוש שנים בבית ספר מקצועי ולאחר מכן התגייסתי. בצבא שירתי בקיריה. לאחר כשנה, בשנת 1969, פרצה מלחמת ההתשה והשתתפתי בה כלוחם. במשך שנה לחמנו ובילינו את רוב זמננו בתעלות. זוהי הייתה אחת המלחמות הקשות שכמעט לא מזכירים את היותה. השתתפתי במלחמות נוספות כמו למשל במלחמת יום הכיפורים ומלחמת לבנון השנייה.

איך בעצם הכרתי את אישתי, סבתך, נורית סילבה אלפנדרי?

הכל התחיל כשיצאתי מטיפול שיניים, הבחנתי בחיילת הממתינה לטרמפ הבייתה. זוהי הייתה תקופה שבה היה נהוג לקחת חיילים טרמפ הבייתה ולעזור להם, כך עשיתי. הקשר ביננו התפתח עד שב- 12.11.1974 התחתנו ונולדו לנו שתי בנות מקסימות, ג'יני ונטלי שכיום נשואות עם ילדים.

בשנת 1980 התחלתי לעבוד במשטרת ישראל, בעיקר כבוחן רכבים של המשטרה ולאחר מכן יצאתי לגמלאות (פנסיה) ב- 2008. יש לי משם המון זיכרונות טובים עם חבריי שעד היום שמרנו על קשר ועדיין כולנו נפגשים.

חיי כיום

כיום אני מבלה הרבה זמן עם נכדיי ואפילו אנו גרים באותו בניין, מה שמאפשר לנו להיפגש לפחות פעם ביום. אני מאוד אוהב לבלות איתם והם איתי, ולפעמים אנו גם יוצאים לטייל ביחד. לצד הכיף והבילויים אני מאוד נהנה לחלוק עם  נכדיי דברים שלמדתי בחיים וידע שרכשתי ולחנך אותם בצורה הטובה ביותר. אני במיוחד אוהב ללמד אותם מתמטיקה ולהרחיב את ידיעותיהם בתחום.

תחביבים שרכשתי במהלך השנים

שיפוץ רכבים ישנים, העמקה בתקופות מסויימות בהסטוריה, הן באמצעות קריאת ספרים, הרצאות וסרטים, בילוי עם הנכדים.

מסר לדור הצעיר: חשיבות המשפחה היא ערך עליון. צריך תמיד לדאוג ולטפח את התא המשפחתי. ההישגים הכי משמעותיים הם אלו שאנחנו משיגים בעצמנו, בעבודה קשה. האמור רלוונטי למשחקים שאנו מכינים בעצמנו (ולא רוכשים כמוצר מוגמר בחנויות) ועד ללימודים שמאפשרים לנו למצוא עבודה מעניינת ומאתגרת שמספקת פרנסה לחיי רווחה לכל המשפחה. חשוב מאוד לטפח עצמאות וסקרנות ויחד עם זאת להקשיב וללמוד מהמבוגרים

הזוית האישית

סבא יעקב: מאוד שמחתי לחלוק את סיפורי חיי ולהמשיך לספר את עברה של משפחתי.

רוני הנכדה המתעדת: נהניתי מאוד לשבת יחד ולשמוע סיפורים מעניינים על עברו של סבי, להכיר אותו יותר טוב עד עומקו ואת אירועי חייו שבנו אותו והפכו אותו לסבא המדהים שיש לי עכשיו.