מאגר סיפורי מורשת

סבתי זיור למאי, בפרסית משמעותו דבר יקר, תכשיט בעל ערך, וכך היא מספרת:

"נולדתי בפרס בעיירה אליגודרס, בזמן מלחמת העולם השנייה ב 11.1.1944, לאחר ארבעה ילדים, שלא שרדו בלידה. הלידה הייתה בבית, יש לי היום ארבעה אחים: שרה, אברהם, אסתר ויצחק. שמות הורי הם: דליה ואליהו שימחי.

גדלתי כילדה בכורה בבית אוהב ומפנק וילדותי הייתה מאושרת. בתחילת דרכם המשותפת של הורי, גרנו בדירה שכורה בת שני חדרים בקומה השנייה של בית שמסביבו הייתה חצר. מהחדרים יצאנו למרפסת, והשירותים היו מחוץ לבניין. לאחר שנולדו ילדים נוספים, רכש אבי כרם ענבים שגדל בחצר, בה בנה בית בעל מספר חדרים למשפחה שגדלה. הכרם הניב ענבים טעימים ועסיסיים ממנו גם הכנו יין. החדרים היו גדולים ומוארים, ולאחר מספר שנים כשהיינו כבר חמישה ילדים, עברנו לבית גדול עם שישה חדרים גדולים, ויציאה לחצר גדולה ממנה ניתן לצפות אל נוף צמחייה ואל הנהר, השירותים היו כבר חלק מהבית ואף היה לנו חמאם (מקלחת).

בפרס אבי עסק ברפואה ואמי הייתה עקרת בית, החיים בפרס היו טובים והיחס ליהודים היה בסדר מפני שהיו זקוקים ליהודים שעסקו במסחר וחינוך. בגיל חמש למדתי בבית ספר "אליאנס", מטעם הסוכנות היהודית. למדנו את האותיות העבריות ועסקנו בקריאה ובכתיבה. אני לא רציתי ללמוד עברית, חשבתי שזאת שפה שלא משתמשים בה ולא שמעתי אותה בסביבתי, בדיעבד שיעורי העברית סייעו לי כשהגעתי לארץ. התברר לי שזכרתי את מה שלמדתי הרבה יותר ממה שחשבתי.

עם זאת אני שמחה שעברתי את כל הדברים האלו שקרו בחיים שלי, שהובילו אותי למי שאני היום ולמה שאני היום. אני נותנת את כל כולי, ועובדת ומשתדלת למען הילדים הנכדים והנינים שלי. אני מכינה להם מהמאכלים המסורתיים : אורז פרסי, גונדי, דולמא (עלי גפן ממולאים), חורשט סבזי, מביאה להם דברים ומנסה לעזור להם, במה שהם צריכים אני רוצה להגיד תודה לילדים ולנכדים ולנינים שלי.

ילדותי

בגיל שש כבר הלכתי לבית ספר ממלכתי ולמדתי שם שמונה שנים. הלימודים היו קשים וכללו: חשבון, הנדסה, גיאוגרפיה, היסטוריה ועוד. המורים שלטו בילדים, ומי שלא למד קיבל עונש, רוב הלימודים היו בעל-פה, היו לימודים קשים ואף קבלנו מכות עם סרגל. מאז שלמדתי קרוא וכתוב גיליתי עניין בספרים. אהבתי במיוחד את שיעורי מלאכת היד, והייתי תלמידה טובה , מצטיינת בעיקר בחשבון והנדסה, והמורה נתנה לי את הזכות למלא את מקומה ולהחליף אותה כאשר נעדרה.

בפרס היינו שומרים על היהדות וחוגגים את החגים היהודים. היינו קהילה קטנה ולכן לא היה בית כנסת, אך היהודים לא ויתרו על קיום המצוות והתפילה, הלכות כשרות, ברית מילה, חופה ועוד…המאכל האהוב עליי בתור ילדה היה ריבה שאותה הכינה אמי, כילדה אהבתי את שיר ההמנון של ישראל.

למדתי עד כיתה ט', ולאחר מכן בגיל ארבע עשרה התחתנתי ועליתי ארצה. את החתונה שלי חגגנו בפרס שלושה ימים בחצר הבית. התחתני בשנת 1958 וזו הייתה החוויה המרגשת ביותר בחיי. נישאתי בגיל צעיר לבעלי דוד, משום שבפרס לא היו הרבה יהודים ועל מנת שגוי לא יבוא וידרוש את ידי. השידוך ביני ובין בעלי נוצר דרך קרובי משפחה, ונפגשנו רק מספר פעמים לפני החתונה. ההורים היו שמרנים והחליטו עבורנו. שלושה חודשים לאחר נישואינו בשנת 1958 ,כאשר בעלי בן היה בן עשרים ושבע ואני בת ארבע עשרה, עלינו יחד ארצה, והורי נשארו בפרס.

העלייה לארץ 

זה היה התנאי של הורי לבעלי שאנו חייבים לעלות ארצה, לצורך זה זייפו לי את תעודת הזהות, בכמה חודשים , כי גיל החתונה היה מותר רק מגיל חמש עשרה , זו הייתה תקופה מאתגרת וקשה . עם עלייתנו ארצה באווירון , גרנו במעברה בבית -שאן, בפחונים. קיבלנו כיכר לחם, סוכר, קמח , שמן, ספגטי, שמיכה צבאית אחת ומיטות סוכנות. ואז לא היה כמו היום, מאותו רגע היינו בזכות עצמנו. היום העולים מקבלים סל קליטה שעוזר להם בהתארגנות הראשונית.

כשהגעתי לארץ ראו שהדרכון שלי מזויף, ואיימו עלי שאם לא אגיד את האמת, ישלחו אותי לקיבוץ ואת בעלי למקום אחר. אז אמרתי להם שמי שהיה אחראי על העלייה תפס את ידי בפרס והכניס אותי למטוס. הייתי באולפן והעברית שלמדתי בפרס עזרה לי, גיליתי עניין בספרים, הייתי קוראת המון, ועלילות הספרים ריתקה אותי, כך למדתי רבות והרחבתי את הידע שלי. בעלי דוד עבד בקרן קיימת לישראל.

הקמת משפחה

ילדתי שני ילדים את יפה ומנשה. את הבית במושב בנינו במו ידינו מלבנים, יש לנו גינה גדולה ואנו מגדלים ירקות ועצי פרי. אני מנהלת משק לול ובעבר היו לי כבשים, מטעי אפרסקים ושזיפים. עד גיל שלושים ושלוש היו לי אחת עשרה לידות ביניהן לידה שקטה (התינוקת נפטרה בלידתה).בגיל שבע עשרה כאשר הייתי בהריון עם ביתי השלישית, קבלתי צו גיוס, אבל לא הלכתי לצבא, והמשטרה התייצבה בביתי לבדוק מדוע לא הלכתי ללשכת הגיוס. אישה מבוגרת יצאה להגנתי ואמרה לשוטרים הצבאיים שאני בהריון ואז ויתרו לי על הגיוס.

ילדתי בהמשך את פרנסיס, אפרים, הלן, דני , אוריאנה, נורית, שביט ואילת. קיימנו בית מסורתי בו שומרים על כשרות. יש לי עשרה ילדים, עשרים וחמישה נכדים, ושישה נינים. רוב חיי הייתי עקרת בית, גידלתי את ילדיי במסירות והיה לי חשוב להשקיע בחינוכם ותמיד הייתי בוועד ההורים, תמכתי בהם, ועזרתי להם בשיעורים. אחד האירועים הקשים הוא שילדתי את ביתי החמישית בבית, ולא הספקתי להגיע לבית חולים.

בעלי, דוד נפטר לפני תשע שנים ממחלת הסרטן , מאז אני לבד ומשתדלת להיות חיובית וליהנות עם משפחתי הגדולה. להיפגש בחגים ובהרבה אירועים משפחתיים, ולהיות איתם כמה שאני יכולה.

גלגולו של חפץ

הבאתי איתי מפרס שרשרת שקיבלתי מהורי בפרס בגיל שתיים עשרה, ענדתי אותה כאן בארץ בהרבה אירועים, והיא נמצאת במשפחתנו כבר כמעט שישים ושמונה שנים. היא בעלת ערך רגשי וכספי והחלטתי להעביר אותה לאמך כשהיא התחתנה למזכרת, שכן אמך מיחסת חשיבות לתכשיטים עתיקים.

בהתמודדות עם הזקנה הקושי הוא שהגוף כבר לא מתפקד, אני לא יכולה ללכת מהר, יש לי כאבים, ואני לא ישנה טוב בלילה. רואה פחות טוב, ושומעת פחות טוב. אני הולכת לאט לאט, כי נפלתי. לא קל לי, אבל אני עדיין משתדלת לנהל בעצמי את ענייני המשק, עם בני מנשה ולהיות פעילה."

הזווית האישית

עופרי: חוויתי מהסיפור של סבתי הייתה כיפית מאוד. בהקשבה לסיפור המדהים שהיא עברה בעלייה ובילדותה. היה מרתק להקשיב לה ולאופן הסיפור שהיא סיפרה. לסיכום נהניתי מאוד לשבת עם סבתי ולהקליט אותה, ולכתוב עליה ועל סיפורים מהחיים שלה. זכיתי לכתוב עבודה שלמה וזה מלווה אותי ואת המשפחה לשנים הבאות. גיליתי דברים חדשים וסיפורים מעניינים שבחיים לא שמעתי. העבודה גרמה לי להסתכל בצורה חדשה על סבתי בגלל מה שהיא עברה בחיים האלה. נהניתי מאוד לשמוע את הדברים האלו ועל העבר שלה ושלנו.