מאגר סיפורי מורשת

דליה מנור נולדה בשנת 1939. המצב הכלכלי לא היה טוב בארץ ישראל. אימא שלה, זיווה, עבדה בקטיף תפוזים ואבא שלה, אפרים, סלל את הכביש מזכרון יעקב לחיפה. בנוסף, כשדליה נולדה המצב בארץ מבחינה בטחונית לא היה טוב, היו בעיות בין היהודים לערבים והשלטון היה בידי הבריטים. בשנת 1939 היה הספר הלבן שבתוכו הוראות וחוקים מהשלטון והבריטים בדך כלל היו נגד היהודים שרצו להעלות לארץ.

באותה שנה היהודים מבינים שהמצב באירופה רע והם רוצים לעלות לארץ, המצב היה רע באירופה מכיוון שהמצע של היטלר היה להשמיד את היהודים, אף על פי כך ש"הפתרון הסופי" החל רק בשנת 1942, גם בשנים לפני זה הורו לא לקנות מהיהודים והתייחסו אליהם רע.

דליה היא הבת הבכורה ובגיל שנה ורבע התברר שכל פעם שהיא הלכה, היא נפלה. בשנים אלו לא היו רופאים בכפר סבא אז לקחו אותה באוטובוס למומחה בתל אביב, ואז גילו שהרגל שלה לא במקומה. אם היו מגלים זאת מוקדם יותר או אם הם היו יודעים מה לעשות בגיל שנה היו יכולים אולי לנתח ואז היא לא הייתה נכה. היום יודעים כיצד לטפל בזה. היא עברה ניתוח לפני 37 שנה והניתוח הצליחה, הוא תיקן את רגלה ומאז זה התקלקל שוב. כאשר שאלתי אותה למה היא לא עוברת את הניתוח מחדש, היא ענתה שמשך ההחלמה הוא כשנה והוא קשה, והיא לא רצתה לעבור את זה שוב. הרגל השנייה נולדה תקינה והיא התקלקלה בגלל הרגל שלא הייתה במקומה בלידה. לפני שנה היא עברה ניתוח שתיקן את הרגל השנייה.

למרות המצב הכלכלי, אמה התפטרה מעבודתה לטפל בדליה והיה מאוד קשה, מכיוון שהיו צריכים לקנות המון מכשירים לטפל ברגל. אחרי שאביה נפטר, דליה מצאה פתק שהוא כתב, ובפתק היה כתוב שהוא ביקש הלוואה למכשיר, שהוא ישלם לירה ישראלית אחת למשך 13 חודשים. כשהיא מצאה את הפתק היא בכתה, כי היא הבינה אילו "צרות" היא עשתה להם.

כשהיא הייתה בת 8 בחופש הגדול, היא ואבא שלה נסעו בטרמפ לזכרון יעקב ובסיום החופש הגדול אביה הגיעה לאסוף אותה בחזרה. אביה הרים יד למשאית עם בדים, שאל אותם הנהג לאן הם הולכים והם ענו לו לכפר סבא, והם נסעו. ליד החולות של כפר סבא עצרו אותם שני אנשים הלבושים כשוטרים בריטים, אחד שמנמן וגדול ואחד רזה, הם האטו אך לא עצרו. ה"שוטר" ירה בזכוכית. הזכוכית עפה על כולם ואבא שלה צועק לנהג שיסע, הם נסעו למשטרת חדרה. מהתחנה יצאו שוטרים, אחד יהודי, אחד ערבי ואחד בריטי. מסתבר שהאנשים היו ערבים ולא שוטרים.

בית הספר, לימודים ועיסוק

בזמן זה היה רק בית ספר אחד בכפר סבא, דליה סיימה את בית ספר כתלמידה מצטיינת בבית הספר. דליה גם הייתה חברה בנוער העובד והלומד עד שהתגייסו לצה"ל, ואותה לא גייסו מכיוון שהיא נכה.

כשהיא סיימה את כיתה י"ב בשנת 1947 היא הלכה להתנדב במשך שבעה חודשים, וכשגייסו את מי שהתנדב איתה, היא חזרה לכפר סבא ללשכת העבודה, שם היא קיבלה הצעת עבודה כמזכירה בבית חרושת למזרנים. קיבלו אותה שם רק מכיוון שהיא סיימה 12 שנות לימוד. באותו זמן היא גם למדה באוניברסיטת ערב בתל אביב. אחרי שנה היא עזבה את כפר סבא כדי ללמוד באוניברסיטה בירושלים מדעי המדינה וסוציולוגיה. היא גם הייתה הספרנית הראשית במשרד האוצר ושם היא הכירה את דוד (פסי) מנור – בעלה לעתיד. פסי היה מראשי אנשי המחשב בארץ, בשנת 1962 פעל כדי לקנות את המחשב הענק הראשון שהגיע לארץ. באותו זמן לא היה בניהם שום דבר רומנטי. ב-1964 היא סיימה את לימודיה ואז היא נסעה עם חברה שלה לאירופה בטרמפים, הן היו בצרפת, איטליה, ספרד ואנגליה – כל זאת בשלושה חודשים.

כשהיא חזרה מלונדון היא התבאסה לחזור לכפר סבא. היא חיפשה עבודה בתל אביב וקיבלו אותה בתור המזכירה והעוזרת של היועץ הכלכלי של חברת המים מקורות.

היכרות, נשואים ובניית משפחה

יום אחד הופיעו בפתח משרדה איש גבוה ואיש נמוך. היא הכירה את האיש הגבוה ושאלה אותו: " פסי, מה אתה עושה פה?" האיש הנמוך אמר שהוא רצה להפגיש אותם, כי דליה הייתה הכי נחמדה מכל הבנות הרווקות שעובדות במקורות, והתפלא שהם מכירים. ושם, בשנת 1965 הם היו ביחד. בשנת 1966 הם התחתנו ואחרי שנה נולדה רננה – הילדה הבכורה שלהם.

דליה עבדה במקורות עד לשנת 1968. אמי, גילי, נולדה ב1970. בשנת 1971 – 1972 דליה למדה ספרות ועבדה כספרנית בעיריית רמת גן. בסוף שנת 1977 הם חזרו לכפר סבא. בשנה הראשונה בכפר סבא היא עבדה אצל גיסה, מתי. שנה אחר כך החלה דליה לעבוד כספרנית בעיריית כפר סבא וב-2004 היא יצאה לפנסיה (למרות שהיא אהבה את עבודתה ולא רצתה לפרוש במיוחד).

בשנת 1992 גילי נסעה למזרח ללא טלפון, אז במקום להישאר בבית כשהיא חוזרת מהעבודה, דליה הלכה ללמוד ביבליותרפיה בבר אילן (שיטת טיפול נפשי, המבוססת על ספרים וחומר כתוב). מאז שהיא יצאה לפנסיה היא עובדת בביבליותרפיה עד היום.

הזוית האישית

רז הנכד המתעד: מעבודת התיעוד למדתי הרבה על ההיסטוריה של סבתי ואני גאה בה.