מאגר סיפורי מורשת

אני דינה, נולדתי בשנת 1933 בעיר בגדאד בעיראק. הוריי – חביבה ושמעון יצחקי, נולדו בעיראק.

יש לי שלוש אחיות נוספות וארבעה אחים: טובה, שלמה ז"ל, יונה ז"ל, הדסה, דינה, יחזקאל עובדיה ורחל. סך הכל שמונה ילדים. אני הילדה החמישית ביניהם. אבי, שמעון היה אדם עשיר, הייתה לו חנות בדים ואמי חביבה הייתה עקרת בית. הנשים לא עבדו וטיפלו בילדים ובעבודות הבית. היתה לנו כובסת ערבייה שכבסה עבורנו אחת לשבוע. לא היה בטוח לחיות שם. פחדנו נורא לצאת לדרכים בשעות החשיכה. זיהו את היהודים והיו רוצחים אותם. למרות זאת, בעיראק היה את המלך פייסל שאהב את היהודים וברגע שהגרמנים באו כדי לפגוע ביהודים, המלך פייסל אמר להם שאין במדינתו יהודים וכך היו חוזרים מבלי לפגוע ביהודים.

זכורות לי "פרעות פרהוד " – ביזה. פרעות שנערכו באוכלוסייה היהודית בעיר בגדאד בעיראק. הגרמנים והערבים היו נכנסים לבתיהם של היהודים, מכים אותם, בוזזים את רכושם ופוגעים בהם. נרצחו ונפצעו יהודים רבים. בעקבות החיים הקשים והפחד שם, אבי, שמעון, ברח פעם לישראל, בדרך נתפס והחזירו אותו לבית הכלא בעיראק למשך כמה חודשים, עד שאדם קרוב שילם דמי ערבות לשחרורו.

אישה ממשפחתה של אמי, חביבה, הבריחה שלושה ילדים – שלמה, יונה וטובה לישראל. היא העמידה פנים שאלו היו ילדיה הפרטיים. הם הגיעו לישראל יחד. לאחר מכן, אבי גם הצליח לעלות לישראל. בעיראק נותרנו, אני – בת שנה , אחותי הדסה – בת שלוש, אחי יחזקאל – בן מספר חודשים ואמי חביבה. אמי חביבה החליטה לעזוב את כל הרכוש – בתים, תכשיטים, זהב – ולהגיע לארץ ישראל. היא נתנה שוחד לערבים כדי שיבריחו אותנו לישראל. הבריחה החלה בלילה. אמי התלבשה כערבייה והלבישה אותנו בתלבושות ערביות – כפייה ושמלות. היא סיפרה שבכל הדרך חששה מאוד שילדיה הקטנים יבכו וכך יתפסו. המסע לארץ היה דרך השדות על חמורים. הדרך הייתה קשה, היה רעב, קר. את המים והמזון  מצאנו מהשדות ומהבארות. המסע ארך כחודש.

כשהגענו לישראל, התמקמנו בשכונת הבוכרים בירושלים. היה לנו בית קטן בן שני חדרים. החצר הייתה משותפת עם 16 שכנים נוספים. היו רק שני תאי נוחיות לכל הדיירים, מטבח קטן חיצוני. לא הייתה לנו אמבטיה אלא כלי שנקרא "פיילה" – שבו היו ממלאים מים ושוטפים את הגוף. את המים היינו מחממים על הפרימוס.  את המים היינו שואבים מהבאר בחצר המרכזית. כל משפחה הייתה קונה מים עבור בני ביתה. כל פח מים עלה כשני מיל. את המים היינו שומרים בבאר ומשתמשים בהם לבישול, רחצה וניקיון. את המים שבהם התקלחנו, עשו שימוש נוסף – ניקיון. היינו ממחזרים את המים מטעמי חיסכון.

אבי, יצחק, יצא לעבוד בנקיון, כדי להביא כסף לבית. בכל יום היה מביא פרוסת לחם אחת לכל עשר הנפשות. היה רעב כבד מאוד. לא היה בשר ועוף. רק פעם בשבוע היינו קונים חלק אחד של עוף שכולם היו צריכים לאכול ממנו. במהלך השבוע היינו אוכלים בעיקר קטניות – בורגול, חומוס, שעועית ואורז "בן גוריון" – פתיתים. פירות ניתנו רק למשפחות עם תינוק. לא יכולנו לקנות סוכר לבן אלא רק סוכר מלא. פעם, בניגוד להיום, הסוכר  הלבן היה יקר מהסוכר המלא. לא היה מקרר, פעם בשבוע היינו קונים קרח מאדם שהיה מגיע לשכונה ומוכר בלוקים של קרח. אבי, היה קונה לנו קוקוס במשקל מהחנות "חביליו". כל ילד היה אוכל חתיכה קטנה רק פעם בשבוע… היה אדם נוסף שהיה מוכר נפט לחימום הפרימוס – בישול וחימום הבית.

פעם בשבוע היה יום כביסה, בכל יום הוחלט שמשפחה אחת תכבס ותתלה את בגדיה כיוון שלא היה די מקום. היינו תולים את הבגדים על חבל במרכז החצר ולכן היתה חלוקה בין המשפחות.

מגיל שמונה, אחיותיי ואני החלנו לעבוד בניקיון של בתים אחרים כדי לעזור בפרנסת הבית. הייתי עוברת בין הבתים ושואלת מי רוצה שאנקה את ביתו עבור כמה פרוטות. הייתי גם מוכרת קרח בשכונה. הבגדים היו בלויים מאוד, עברו בין האחים. תפרנו ותיקנו. בגדים לא נזרקו. היה בגד אחד לשבת לכל ילד ואותו לבשנו כל שבוע עד שהיה קטן מאוד ואותו בגד עבר לאח צעיר..

המשפחה שלי היתה דתית מאוד. היינו מדליקות נרות בשישי, היינו עורכים ארוחת ליל שבת עם קידוש. בית הכנסת השכונתי היה מאוד קרוב לביתנו, כך שהיינו היו שומעים את כל התפילות. את החגים היינו מציינים בצורה דלה מאוד כיוון שלא היה כסף. אחי, יחזקאל, שלמה ויונה התגייסו לפלמ"ח. הבנות נשארו בבית. לא למדתי בבית הספר ולא למדתי קרוא וכתוב. גם כאשר הגיעו נציגים מהממשלה כדי לרשום את הילדים ללימודים, הוריי לא הסכימו שנצא מהבית. בגיל מאוחר יותר, כאשר ילדיי הפרטיים גדלו ולמדו בבית ספר, למדתי  מהם לקרוא ולכתוב.

בשנת 1948, ביום הכרזת הקמת המדינה, אני זוכרת ששמענו ברדיו את ההכרזה, את השירים והריקודים. נאסר עלי לצאת מהבית בשעות הערב ולכן לא ראיתי את החגיגות. מאז, לא היה יותר עוצר בערבים. כבר יכולנו לצאת מהבתים בערבים.

בשנת 1950, התחתנתי עם אדם מאותה החצר, יוסף – הבן הבכור של המשפחה ואחותי, הדסה התחתנה עם האח הקטן. יוסף היה בן 30 ואני רק כבת 17! לא רציתי להינשא לו אך הייתי חייבת… החתונה נערכה בחצר ורק השכנים והמשפחה הוזמנו. לבשתי שמלה שהלוותי מאישה אחרת. עברנו לדירת חדר בחצר אחרת.  נולדו לנו חמישה ילדים – יעקב, אורה, אביגיל והתאומים – אלי ויחזקאל.

לאחר כשמונה שנים עברנו לדירת שני חדרים בשכונת מחנה יהודה, שם גרנו כעשר שנים. המשכתי לעבוד בטיפול בילדים, שמרתי על ילדים ובנוסף ניקיתי בתים. מאוחר יותר עברתי לעבוד בסוכנות היהודית, גם כעובדת ניקיון. בעלי, יוסף, היה בעל חנות ירקות בשכונת הבוכרים. הבנים למדו בבית ספר "כי"ח" והבנות למדו ב"בית אלישבע".

הבן הבכור, יעקב, התגייס לצה"ל לחיל השריון. בתום השירות, פרצה מלחמת יום כיפורים והוא ירד להילחם בסיני. קיבלנו ממנו מכתב שהוא יגיע בסוכות, אך לא שמענו ממנו זמן רב. יעקב הוגדר כנעדר ארבעה חודשים. לאחר חיפושים רבים גילו שהוא נהרג. מתוך חקירות נוספות עלה שהוא אכן נפצע בפעם הראשונה, אך לא וויתר והמשיך להילחם עד שנהרג. בתקופה שחיכינו לו, היו מגיעים לביתנו נציגים מצה"ל וביקשו בגדים של יעקב על מנת לזהותו. יום אחד, הגיעו לביתנו נציגים מצה"ל, רופא וקצינים שהודיעו לנו שיעקב נהרג ומצאו איבר מגופו. נאמר שהוא נהרג ביום הראשון למלחמה, ביום שבת.

הנציגים ראו שהמשפחה שלנו חיה בתנאים לא טובים והחליטו לתת לנו דירה גדולה יותר בשכונת "קטמון". וכך, עברנו לדירת ארבעה חדרים. במהלך השנים, הילדים התחתנו ועזבו את הבית. בעלי, יוסף, היה אדם חולה כבד וכליות ונפטר בגיל צעיר.

הזוית האישית

סבתא דינה: חיינו היו לא פשוטים, ברגע שהערבים נכנסו לבתים היינו ממש בפחד. לא יכולנו לדבר. אני חושבת שהדור הצעיר צריך לדעת כמה היהודים סבלו בעיראק אני שמחה שעשינו את התכנית.

אביתר: אני שמח שעשינו את התכנית, כך למדתי עוד המון דברים שלא ידעתי, גיליתי דברים מעניינים, ויצא לי להיפגש יותר עם סבתא יותר. לדעתי סבתא שלי היא בן אדם מדהים ואמיץ, חרוץ מאוד ומכינה אוכל טעים.