מאגר סיפורי מורשת

שמי רחלי גלעדי לבית רוזנגרטן (משמעות השם: גן שושנים). נולדתי בתאריך 10.3.1950 בקיבוץ כפר סולד בישראל. נולדתי בבית החולים הסקוטי שבטבריה (שהיום משמש כבית מלון ידוע). אני נקראת על שם סבתא שלי שנספתה בשואה, קראו לה רחלי.

גדלתי בקיבוץ כפר סאלד שבגליל העליון, הוריי היו חברי הקיבוץ. אבא שלי נולד בארץ בירושלים ואימא שלי נולדה בגרמניה. אימא שלי עלתה לארץ בגיל 12 עם עליית הילדים. ההורים שלה והיא ברחו מדרום גרמניה (המקום שבו גדלה) לצ'כיה, לעיר פראג. אחותה של אימא שלי כבר הייתה בארץ בקיבוץ והגיעה לפה דרך תנועת נוער.

ההורים של אימא שלי נספו בשואה והיא הגיעה לחיפה למוסד של ילדים, שם היא התחנכה, ובבגרותה התגייסה לפלמ"ח. את בעלה (אבא שלי) פגשה בקיבוץ כפר סאלד, הוא היה ראש הנוטרים בגליל העליון והם נפגשו בקיבוץ, שם היא שימשה חובשת ושם גם אני נולדתי.

אני דור שביעי בארץ ועומר, נכדתי, הוא כבר דור תשיעי בארץ מצד סבא וסבתא שלה. בשלב כלשהו עזבנו את הקיבוץ ובסופו של דבר הגענו לכפר מלל, שם חייתי עד שהתגייסתי לצבא, שם שירתי בסיני.

אחרי הצבא נישאתי לסבא של עומר וגרנו ברמות השבים, שם נולדה בתנו הבכורה (גלית). אחר כך עברנו לתל אביב ושם נולד בננו הקטן אופיר,  אבא של עומר. אחר כך חזרנו להוד השרון לרמת הדר וילדינו הלכו שם לבית הספר ולתיכון ומשם המשיכו את חייהם.

למעשה, מגיל 4 ועד לשירותי בצבא למדתי בבית הספר היסודי בכפר מלל ובתיכון בית ברל ובסמינר בית ברל. עברה עליי ילדות מקסימה! את רוב ימינו בילינו במשחקים ברחוב אחד עם השני, היינו הרבה מאוד ילדים, וכל הזמן שיחקנו כולנו ביחד בהרבה משחקים כגון: קלאס, תופסת, יד שחורה, מחניים, סימני דרך, משחקי כדור, 'תיפסוני' על העצים, בנינו בתים על העצים, שיחקנו במשחק שנקרא "סטנגה" (מירוץ בין תחנות כמו בייסבול), שיחקנו בגוגואים, בגולות, בחמש אבנים, בקפיצות בחבל ובחבל כפול.

בבתים באותם הימים לא היו תנורי חשמל, היו תנורי חימום שמילאו אותם בנפט והדליקו אותם וכך הם חיממו. את הנפט היינו קונים מאדם שהגיע עם עגלה וסוס, בעגלה היה מיכל גדול של נפט והוא היה עובר מבית לבית והיה קורא: "נפטיקה! נפטיקה!", ושופך לדלי או למיכל של כל אחד את הנפט שהיה לו. באותה שיטה קנינו בלוקים של קרח (הקרח שימש למקררים, לא היו מקררים שפועלים על חשמל לרוב האנשים, אלא מקררים שעבדו על קירור מהבלוקים של הקרח). את הבלוקים אכסנו בתא מיוחד במקרר עד שהוא נמס, ועד שהוא נמס הוא הספיק לקרר את המקרר עד שהגיע המוכר קרח. בעגלה של מוכר הקרח, הבלוקים היו מכוסים בשקים כדי לשמור על הקרח שלא יימס. לנו לילדים היה מנהג לרוץ אחרי העגלה ולקחת משם חתיכות קרח קטנות, אכלנו אותן כמו קרטיבים. גם חלב היינו קונים מאדם שהגיע עם סוס ועגלה, היה לו מיכל מלא חלב שאותו הוא שפך לכלים שהבאנו לו. עבר זמן והפסיקו למכור חלב בצורה כזאת ועברו למכירה של בקבוקי חלב. החלבן היה עובר מבית לבית ומניח בקבוקי חלב (לפי הכמות שסיכמו איתו) מחוץ לדלת והיה לוקח את כספו שהיה מונח ליד הבקבוקים.

השתייכתי לתנועת הנוער העובד והלומד שבה הייתי עד גיל 18. בגיל 18 היינו צריכים ללכת להגשמה (להשתייך לקיבוץ מתחיל), הקיבוץ היה גרופית שבנגב והיינו המחזור השני בו. אני לא הלכתי לשם. בתנועת הנוער עשינו מסעות בכל הארץ והלכנו למחנות עבודה. למשל, בקיבוץ יזרעאל, שם קטפנו אגסים מהבוקר עד הערב, עד כדי כך שאחר כך לא יכולתי לגעת באגסים במשך שנים. בנוסף עסקתי בספורט, הייתי במקהלות וניגנתי בחליל.

בשירותי הצבאי שירתי בסיני, שם גם הכרתי את בן זוגי. לאחר השירות הצבאי נישאנו ונולדו לנו שני ילדים שגדלו ועשו חיל בצבא ובמקצועם האזרחי. לימים נולדו הנכדים המדהימים שלנו: עומר הבכורה, נועם השני והשלישית והאחרונה – ליאור. כולם היום תלמידי בית הספר הירוק, כולם מדהימים, נחמדים, חכמים ויפים, והם משוש חיינו. את הסיפור אני מסיימת בתמונה של ארוחה משפחתית אצלנו, סבא סבתא ועומר:

ארוחה משפחתית

הזוית האישית

עומר וסבתא: אנחנו חושבות שחשוב מאוד לדעת על המורשת שלנו, מי אנחנו, מאיפה באנו, מי היו הדורות הקודמים שלנו, על העבר המשפחתי שלנו שמשתלב גם עם עבר של משפחות אחרות.