מאגר סיפורי מורשת

סבתי ג'נט היקרה, בת 78, מתגוררת בגבעה הצרפתית בירושלים. עסוקה, פעילה ויוצרת ללא הפסקה. הייתה נשואה לסבי אלן ז"ל שנפטר לפני עשר שנים.

החיים בעיראק – ילדותה המוקדמת של סבתא

סבתא ג'נט נולדה בעיראק בבצרה בשנת 1945 להוריה: הילדה-אביבה ומשה מוריס רג'ואן. באותה תקופה הבריטים היו בעיראק וזה כנראה השפיע על שמם. בעיראק, בני דודיה היו חבריה והיא אהבה לשחק איתם בשעות הפנאי וכשמלאו לה כחמש שנים, הגיע מורה לביתם ולימד אותם יחד עברית, קרוא וכתוב. בעיראק נולדו גם שניים מאחיה, שאול וראובן.

אביה של סבתא עסק בתרגום ובהגהה עבור הבריטים (מערבית לאנגלית) ואמה הייתה עקרת בית. בנוסף, למשפחה היה עסק למזון יבש וכך התפרנסה משפחתה בכבוד.

לצד החוויות הנעימות בחיק משפחתה, היו לסבתא חוויות פחות נעימות ואף מסוכנות. למשל: כשסבתא הייתה בת שנתיים וחצי, ערבי חטף אותה מחצר ביתה. באותה תקופה בעיראק נהוג היה לחטוף ילדות יהודיות ולהבריחן לאזור המפרץ הפרסי, כיוון שהן נחשבו לילדות יפות, בריאות וחכמות.

 המשפחה של סבתא

סבתא מספרת כי במשך שנים חלמה חלום שחזר על עצמו: בחלומה היא הייתה במקום גבוה וראתה הרבה ראשים של אנשים. כשסיפרה זאת לאמה כשהייתה בת כשש עשרה שנים, זאת ספרה לה כי החוטף שם אותה על כתפיו והסתובב איתה בשוק הערבי. למרבה מזלה, קרוב משפחה שהסתובב בשוק באותו הזמן זיהה אותה והשיבה לביתה.

העלייה לארץ

בשנת 1951, כשהייתה סבתא בת כחמש שנים, עלתה עם משפחתה לארץ ישראל. בעוד שמשפחתו של סבא של סבתי עלתה ארצה במטוס הראשון שעלה מעיראק לישראל, סבתא, אחיה והוריה עלו ארצה רק לאחר שמונה חודשים, זאת מכיוון שאביה של סבתי היה בבית הסוהר. הסיבה הייתה קשורה לתנועה הציונית – יהודים שרצו לבוא לארץ ישראל ולא איפשרו להם. כל מי שיכלו להאשים אותו בקשר לארץ ישראל חיפשו דרך להאשימו ולכלואו בבית הסוהר.

סבתי מספרת כי באחד הלילות חיילים עיראקים היגיעו לביתה, הוציאו את כל בני משפחתה החוצה והעמידו אותם בשורה. החיילים חיפשו אצלם נשק והוכחות לקשר וריגול לטובת ישראל, כגון מכתבים, אך הם לא מצאו. בהמשך, מצאו מכתב מבן דוד שחי בישראל ובו הוא ביקש למסור דרישת שלום לאבא של סבתי, משה. לחיילים הייתה זאת סיבה מספקת בכדי לכלאו בכלא במשך שלוש שנים. אמה של סבתי נהגה לקחת אותה לבקר אותו.

סבתא מתארת כי הוא היה נראה מאד שונה, לבוש בבגדי כלא, שיערו ארוך, ללא עניבה וחליפה כפי שהיא הייתה רגילה לראותו. היא לא האמינה שזה הוא. מאחר שאמה של סבתי לא רצתה לעלות בלי בעלה, הם עלו לארץ רק אחרי שאביה של סבתי השתחרר. באותה שנה שאיפשרו ליהודים לעלות לארץ לקחו מהם את כל המסמכים המזהים, כך שלא הייתה דרך לצאת ארצה אלא רק דרך העלייה המסודרת דרך קפריסין, לשם ניתן היה לעלות ללא המסמכים. מקפריסין עלו לישראל והגיעו לשער העלייה, בחיפה. דוד שלי שעבד במרשם התושבים בירושלים והוא הגיע לאסוף אותם.

סבתא מגיעה לירושלים

בארץ המצב היה קשה. אנשים לא הורשו להביא עמם דבר מלבד בגדים. לא היה שפע של אוכל כמו היום, הובא להם פנקס עם תלושי מזון ולפי התלושים הוכתב להם מה מותר להם לקנות ובאיזה כמות כתלות במספר הנפשות במשפחה. סבתי ומשפחתה הגיעו לירושלים והתגוררו במשך שנתיים בשער מנדלבוים. סבתא התחילה ללכת לבית הספר "דוד רמז" שם למדה בכיתות א'-ב'.

כולם למדו עברית וחשבון. לאחר מכן בשל ירי כבד מהליגיונרים הירדנים על ביתם, עברה משפחתם להתגורר ב"נחלת אחים". שם למדה סבתא בבית ספר קטן שנקרא בר אילן עד כיתה ח'. בבית ספר זה לימדו גם אנגלית, תורה, גיאוגרפיה (בעיקר של ארץ ישראל) מלאכה, רקמה, תפירה ותזונה. בשיעור תזונה, הילדים היו יורדים למטבח ובו בשלו את הארוחות שאכלו וכך למדו תזונה. סבתא אהבה מאוד את כל המקצועות ואהבה את בית הספר, כיוון שנהנתה לבלות עם חבריה. הם נהגו להכין יחד שיעורים.

סבתא גם מאד אהבה לסרוג. כשהייתה בבית הספר התיכון אוולינה דה רוטשליד, הייתה סורגת גם בזמן השיעור מתחת לשולחן. סבתא מספרת שיום אחד המורה שלה גילה זאת. הוא ביקש את החוט והיא חששה שהוא יפרום לה הכל אבל להפך! הוא נתן לה כל פעם קצת חוט כדי שתמשיך לסרוג.

בארץ נולדו לסבתא שני אחים נוספים, מנשה ושרה. סבתא נזכרת כי יום אחד הגיע קרקס לעיר, דבר שהיה מאד נדיר בזמנו, ואמא שלה לקחה אותה ואת אחיה שלה לבילוי מיוחד זה. הם בילו המון בילויים עם המשפחה.

סבתא כנערה

בשעות הפנאי, סבתא אהבה לקרוא המון. היא הייתה רובצת בספריה. הייתה לוקחת ספר ומסיימת באותו יום. הספרנית לא הרשתה לה לקחת יותר מספר אחד ביום כדי שתשחק עם החברים שלה.

סבתי הייתה נוהגת ללכת להצגות יומיות בקולנוע בשעות הצהרים עם חבריה. אז לא היו אופני תקשורת כמו היום. אם סבתי הייתה רוצה להיפגש עם חבריה הייתה דופקת בדלת ביתם. גם לא היו טלפונים באותה תקופה. (ואפילו אחרי נישואיה של סבתי, לא היה לה טלפון בבית. היה טלפון ציבורי וצריך היה לקנות אסימון בכדי לצלצל). בתקופה הזו נהגו להקשיב ללהקת הביטלס, לקליף ריצ'רד ולהרבה מוסיקה של ארץ ישראל, אהבת המולדת ו"אנו באנו ארצה לבנות ולהבנות בה". סבתא האזינה לקול ישראל ברדיו (לא היו תחנות אחרות) וגם רקדה ריקודי עם.

מנעורים לבגרות

לאחר שסיימה את הלימודים בבית הספר התיכון סבתא התלבטה מאד בין לימודי האיסלם באוניברסיטה לבין סמינר לגננות והחליטה לבסוף ללכת לסמינר הגננות ועבדה כגננת במשך 40 שנה וכך השפיעה על חייהם של ילדים רבים שזוכרים אותה עד היום.

סבתא נישאה לאלן רוטמן ז"ל בשנת 1971

אלן עלה ארצה מארצות הברית והם הכירו בירושלים ושם גם נשאו. לאחר מכן עברו להתגורר יחד בארצות הברית למשך שלוש שנים. סבתא עבדה ב Jewish theological seminary  בספריה בניו יורק וסבי עבד בבורסה בוולסטריט. לאחר מכן חזרו  לארץ בשנת 1974. בשנת 1975 נולדה ביתם הבכורה, דודתי ניבה, ולאחר שנתיים וחצי נולד אבי המהמם עמיחי.

בארץ סבתא עבדה כגננת וסבא היה בין הראשונים שידעו לעבוד בשפת תכנות. הוא עבד בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה והחליף את הניירת במחשוב. לאחר שנתיים עבד בניתוח מערכות בתעשייה האווירית בפרויקט הלביא. לסבתא וסבא נולדו חמישה נכדים מקסימים, שלושה בנים מבתה ניבה ושתי בנות, אני ואחותי דניאלה.

רקע על משפחתה של סבתא

אבותיה של סבתא נולדו בעיראק. בשנות העשרים של המאה הקודמת עברו למזרח הרחוק. סבא של סבתי היה רב מוהל ושוחט והוזמן על ידי משפחת ששון ששלטה על הספנות בדרך המשי למזרח הרחוק לבוא לשם ולשמש את הקהילה היהודית. הם היו שנה בהודו, ובהמשך ניהל את הקהילה היהודית בבית הכנסה בשאנגחאי שבסין. לכן אמה של סבתי העבירה את נעוריה בסין ולמדה בבית הספר ההולנדי.

בסביבות שנת 1937 הם חזרו לעיראק אחרי כ-17 שנה. לאימא של סבתא היו ארבע אחיות ושני אחים. שתי האחיות שרה ומרסל היה שמן, נפטרו משחפת. סבא של סבתא שמע שבארץ ישראל יש רופאים טובים אולם לא היו מטוסים וניתן היה להגיע רק בהברחה דרך המדבר הערבי מעיראק לישראל.

כאשר מרסל נדבקה בשחפת, סבא של סבתא התחפש לערבי והתפלל כמו ערבי וידע את הקוראן היטב, עד כדי כך שהאמינו לזהותו וסיפרו לו על המבריחים לארץ ישראל. הוא ניסה להבריח את מרסל לארץ, אבל למרבה הצער היא נפטרה בדרך והוא קבר אותה במדבר. הוא חזר לעיראק לשבת שבעה ובתום השבעה הוא ניסה לחזור לקבר ולהביאה לקבורה בבית קברות יהודי, אולם הוא לא מצא את הקבר שלה כי הרוחות טשטשו את הסימנים שהשאיר. זה נצרב להם כסיפור כואב מאד.

סבתא שלי נולדה אחרי שמרסל נפטרה וכשהגיעו לארץ נתנו לה את השם מרסל על שם דודתה. גם הדוד של סבתא, ראובן, נדבק בשחפת ועל מנת שלא יפיץ את המחלה בודדו אותו על גג הבית. הוא היה גאון והעביר את כל היום בקריאת ספרים, אך בסוף גם הוא נפטר. הם נשארו שלוש בנות ואח.

גם לסבתא יש חלומות…

לסבתא היו כמה חלומות ואת כולם היא הגשימה. רצתה להיות גננת והיא אכן הייתה. וגם רצתה להתחתן ושהיו לה ילדים. "רציתי להקים משפחה ויש לי משפחה נהדרת".

עוד עובדות על סבתא

סבתא ניגנה במנדולינה ובחליל אלט.

סבתא ג'נט היא יצירתית ומוכשרת באופן מיוחד. סבתא מוכשרת בתפירה, סריגה, ריקמה, קרושה מקרמה, והכנת תלבושות להצגות ולנו הנכדים לפורים. בנוסף לזה היא בשלנית מדהימה.

סבתא אוהבת את כל משפחתה עד אין קץ.

 סבתא וסבא ביום נישואיהם

סבתא בצעירותה

מאלבום התמונות

מהיצירות של סבתא

הזוית האישית

סבתא ג'נט: מאד נהנתי להיות עם לילי, הייתה חוויה טובה, נחמד לי לראות אותה עם חברותיה, שרה במקהלה ומשתתפת. מאד נהניתי מזה. בנוסף, זאת הפעם הראשונה שאני פוגשת את המורות. היה לי מאד נחמד לפגוש ולקבל מחמאות על הנכדה שלי. מרנין את הלב. היה נחמד לראות איך הילדים משתתפים ומשתלבים גם עם וותיקים אחרים, זו הייתה חוויה מעניינת. אני מאחלת ללילי שתמשיך לגדול בכיף, שתדע לנצל את כל היכולות והכישרונות כי היא ברוכה בכשרונות רבים.

לילי: היה ממש כיף ומעניין. היה כיף להכיר יותר את סבתא והעבר שלה וללמוד דברים שלא ידעתי על סבתא. היה כיף לדבר ולשחק יחד ולהראות לסבתא מה אני עושה ביומיום. שתמשיכי לעשות מה שאת עושה ולהנות מזה, להיות בריאה ויצירתית ולעזור לי תמיד כשאני צריכה ולהכין תחפושות מדהימות.