מאגר סיפורי מורשת

בגטאות אשר הוקמו בארצות הכיבוש הגרמני. כתינוקת, נכלאתי יחד עם הורי ועם סבי, דוד פרשטנדיק אבא של אימא, בגטו. בינואר 1943 הצליחו הוריי להבריח אותי למשפחה פולנית, מחוץ לגטו, ינינה ויוזף אברמוביץ'. הם היו פולנים אשר עזרו ליהודים בזמן המלחמה, הצילו את חיי וחיים של יהודים אחרים. הוענק להם אות חסידי אומות העולם על ידי מוסד יד ושם בירושלים בשנת 1975.

 

הוריי וסבי נרצחו במלחמה וינינה ויוזף אימצו אותי. בזמן המלחמה שרדתי בזהות שאולה, תחת השם ללה אברמוביץ'. בבית הספר קראו לי הלינקה אברמוביץ'. משפחת אמי, פרשטנדיק, נכחדה כולה בשואה. משפחת אבי, גלובינסקי-שני אחיו ושתי אחיותיו עלו לישראל כחלוצים בשנות העשרים והשלושים של המאה ה-20. רק בשנת 1950 הצליחו הדודות והדודים שלי לפדות אותי מידי יוסף, אחרי שנינה נפטרה בחטף.

 

בזמן המלחמה חוויתי הרבה אירועים, מהם קשים ומהם אפילו מצחיקים. נספר את הסיפור על פגישתי עם סוס. עד גיל ארבע וחצי גדלתי בעיר וורשה ולא פגשתי אף פעם בעלי חיים, אלא בתמונות ובספרים. כאשר המצב בוורשה החמיר ינינה נסעה איתי לכפר ושם היא השאירה אותי אצל משפחה של איכרים.

 

בבוקר ראיתי את האיכר מאכיל את הסוס. הסוס היה חום ויפה ורציתי ללטף אותו ולהביע את התפעלותי. ניגשתי מאחורי הסוס התרוממתי על קצה האצבעות וליטפתי את ישבנו. הסוס הרעיד בבהלה ובעט בי, להרחיק את המטרד. הפרסה שלו פגעה לי בבטן ואני התעופפתי כמו כדור באוויר. נפלתי על ערמת חציר והתחלתי לשקוע בתוכה, האיכר קלט מה שקרה, קירב סולם אל ערימת החציר טיפס מהר והצליח להוציא אותי לפני שנחנקתי בתוך הקש. הוא מסר אותי לאיכרה אשר ניסתה להרגיעני. בינתיים האיכר החליט להעניש את הסוס והחל מצליף בו בשוט. הסוס דימם ממכות השוט. כשראיתי את זה התחלתי לבכות ולצעוק לאיכר-" די די תפסיק". אני למדתי מהאירוע הזה שאסור להפריע לבעל חיים כאשר הוא אוכל.

 

בסיום המלחמה בשנת 1945 הגיעה פליט יהודי מפולין לארץ ישראל והביא למשפחת אבי שחיו בארץ את הידיעה ששרדתי את המלחמה. אחד מדודיי, חיים גלובינסקי ז"ל, הצליח בשנת 1947 להגיע לוורשה ולשאת ולתת עם המצילים שלי ינינה ויוזף אברמוביץ על פדותי, אולם המשא ומתן כשל והוא חזר בלעדי לארץ ישראל.

 

בשנת 1949 נפתרה בחטף אמי המאמצת, ינינה אברמוביץ'. יוזף נשא אישה שנייה שלא רצתה לגדל את הילדה היהודייה המאומצת וכך בשלו התנאים לפדותי, לחזרתי לזהותי היהודית ולעלייתי לישראל. שני אנשים היו משמעותיים מאוד בתהליך זה, ישראל ברזילאי, השגריר הראשון של ישראל בפולין וציפורה נשם, עובדת שגרירות ישראל שהגיעה מחיפה ובהיותה ידידה של משפחתי בישראל קיבלה על עצמה את המשימה של פדותי ועלייתי לישראל באוקטובר 1950.

 

בישראל גדלתי במושבה "פרדס חנה" אצל אחות אבי. סיימתי שם בית ספר עממי ובהמשך למדתי בכפר הירוק. בצה"ל שירתתי בחייל הנדסה וגם שנה אחת בצבא קבע בחייל הים. למדתי באוניברסיטה העברית בירושלים ובאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, ארצות הברית.

 

נישאתי לדוד רובינזון ז"ל. נולדו לנו בתנו הבכורה מיכל ונתיב, בננו בצעיר. נור יהב, נכדי, הלומד בבי"ס "תל נורדאו" הוא אחד משלושת ילדיה של מיכל. עם שובנו מארצות הברית השתלבתי בעבודה מנהלית, בתפקידים בכירים באוניברסיטת חיפה ממנה פרשתי לאחר יותר מ-30 שנה. בתפקידי האחרון הייתי ראש מנהל הפקולטה למדעי רווחה ובריאות.

 

בעקבות בקשתה של נכדתי שחק, אחותו של נור, ובהיענות לעידודם של ילדי מיכל ונתיב ראה אור בשנת 2011 ספרי "דולה אור מאפר". הספר מספר את סיפור הישרדותי במלחמת העולם השנייה, מגולל את התמודדותה של ילדה קטנה להבין עולם של רוע ורשע. הספר מהדהד את נושא השואה ומתמקד בטוב שבאדם, באומץ ובגבורה של הנספים ובצד גבורת הלוחמים. הספר מעלה על נס את הגבורה של חסידי אומות העולם. זהו ספר אופטימי מואר ומאיר את התקווה. הספר זכה במענק משדר התרבות לתרגומו לאנגלית במטרה שיראה אור בארצות דוברות אנגלית. בנוסף, אני מרצה על הספר ועל המסרים בו בהתנדבות ברחבי הארץ במוסדות תרבות וחינוך שונים. עד כה התקיימו יותר ממאה מפגשים מבאר שבע, דרך תל אביב, ירושלים, העמקים, הגליל ובחיפה ובנותיה.