מאגר סיפורי מורשת

הבא בשעריה של מסעדת פאלאס אינו יכול שלא לשים לב לדמותם של שני דיירים ותיקים, דוד סלע ויהושע שטרן. השניים יושבים ליד שולחן הניצב במרכז המסעדה. למרות שאין מקומות קבועים, אנו, הדיירים, השכלנו להבין, שהשולחן הוא 'שלהם'; והיה והשניים לא הגיעו לאכול ביום מסוים, נשאר השולחן מיותם. קרה לא פעם שדיירים חדשים הסבו לשולחן מבלי לדעת את ה'כלל הבלתי כתוב', אך לאחר שלחשו באוזנם… הם קמו אחר כבוד ופינו את השולחן.

דוד סלע הוא מדיירי פאלאס הראשונים. הוא נולד בשנת 1926 באלג'יר למשפחה חרדית בת תשעה אחים ואחיות; הוא השני במניין הילדים, אחרי הבת הבכורה. אמו הייתה עקרת בית, היא עסקה בצדקה, בחלוקת בגדים ומזון לעניי הגטו היהודי, שבו הם התגוררו. אביו היה בעל בית מלאכה לצורפות, מקצוע שעבר במשפחה מדורי דורות, הוא ייצר תכשיטים מזהב וכלי קודש (פמוטים, חנוכיות וכו') בהזמנה. המשפחה החרדית קיימה באדיקות את כל מצוות היהדות, "כמו במאה שערים, עד הפְּסיק הקטן", הדגיש דוד.

דוד למד בבית ספר צרפתי-ממשלתי עד פרוץ מלחמת העולם השנייה בשנת 1939, אז גורשו כל התלמידים היהודים. מכיוון שהמשפחה הייתה מבוססת, שכרו הוריו מורה פרטי שלימד אותו בבית והשלים את השכלתו, ואחר כך הוא השתלב בעסק המשפחתי. בשנת 1944, בהיותו בן 18, התחתן דוד בשידוך שערך סבו. דוד לא אהב את חיי הדת, לא את עבודתו כצורף ולא את חיי הנישואין. בהסכמת אשתו, סיפר דוד, "הרמתי רגליים והלכתי בגניבה לפריז". בפריז הוא למד מכונאות ב'אורט' ועבד כמכונאי. במשך 11 שנות שהִיָיתו בפריז, נהג לנסוע לאלג'יר לבקר את משפחתו ואת אשתו שהתגוררה בבית אמו, וגדלה את ארבעת הילדים שנולדו בינתיים.

מפנה בחייו של דוד חל בשנת 1955 עת עלה לישראל עם אשתו וארבעת ילדיהם, "ישר למדבר, לבאר שבע, למעברה בחצרים. הביאו אותנו בלילה למעברה, זרקו אותנו, ואמרו 'תדאגו לעצמכם'". במשך שלושה חודשים הם התגוררו במעברה, ורק בזכות תושייתו של דוד הם הצליחו להיחלץ. הוא שיחד ב-500 ל"י את פקיד עמידר וקיבל דירה קטנה בשכונה ב' בבאר שבע. ברבות השנים, ולאחר הולדת בן ובת 'צברים', דוד הרחיב את הבית והוסיף קומה שנייה.

עם בואו לארץ דוד נתקל בבעיה רצינית. הוא לא מצא עבודה כמכונאי, כי עדיין לא היו מוסכים בעיר, וכדי להביא פרנסה למשפחתו הוא נאלץ לעבוד כבנאי בסולל בונה. העבודה בבניין לא הייתה לרוחו וכשם שברח מהצורפות, ברח גם מהבנייה תוך תקופה קצרה. הוא עבר לכיתן דימונה, שם הועסק בהרכבת מכונות המפעל. בשנת 1961 החל לעבוד בקמ"ג (הקריה למחקר גרעיני) בדימונה, שם עסק בתחזוקת המפעל עד שהוצא לפנסיה מוקדמת. במקביל, אשתו ניהלה בביתם פעוטון למספר ילדים. ששת ילדיהם למדו במסגרות החינוך בבאר שבע, כולם סיימו את לימודיהם באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, הבנים מהנדסים ושתי הבנות מורות. דוד זכה לחתן את ילדיו, שהעניקו לו נכדים ונינים רבים.

בתקופת הגמלאות דוד לא קפא על שמריו. בקומה השנייה בביתו הוא פתח בית מלאכה לצורפות, והמשיך לעסוק במקצוע המשפחתי. כמאמר הקלישאה, הוא ברח מהצורפות, אך הצורפות לא עזבה אותו. במקביל, הוא עבד כמתנדב בשני בתי אבות בבאר שבע שבהם התגוררו גם ניצולי שואה, שם היה עֵד להתייחסות לא תמיד נאותה לדיירים.

איך דוד הגיע ל'פאלאס להבים'?

אחד מבניו, שגר בלהבים, 'רמז' לו שהגיע הזמן ללכת לבית אבות. דוד התלבט שכן מהיכרותו הלא מוצלחת עם בתי אבות שבהם עבד כמתנדב, הוא נרתע מהרעיון. ההצעה הגיעה ממקום בלתי צפוי. דוד נהג לשחק ברידג' פעמיים בשבוע במועדון הברידג' בבאר שבע, שם לימדה מאיה סוביק  (כיום היא עובדת אצלנו בפאלאס). יום אחד נאוה הגיעה למועדון כדי להפיץ את דבר פתיחת 'פאלאס להבים'. לאחר דין ודברים ולאחר שביקר ב'פאלאס מודיעין' אצל אם-כלתו, דוד השתכנע סופית והגיע לכאן.

כיום תשעה חודשים מאז פתיחת 'פאלאס להבים', דוד מרוצה בחלקו, הוא חברותי ומרגיש שמצא את מקומו. במיוחד הוא נהנה מחברתו של חברו לשולחן האוכל, יהושע שטרן. לאושרם לא היה גבול, כאשר התברר שהנכדות התל-אביביות שלהם, הן חברות כבר זמן רב, עוד לפני שהם נפגשו בפאלאס.

הזוית האישית

הסיפור תועד בפאלאס להבים – כ"דייר החודש" והועלה לאתר במסגרת הקשר הרב דורי.