מאגר סיפורי מורשת

שמי דוד חג'בי. אני נולדתי בשנת 1948 בעיר ירים בתימן, ובחודש אוגוסט 1949 עלינו לארץ בעליית מרבד הקסמים. המסע שלנו התחיל בנסיעה מהעיר ירים לעיר חשד, שם היה מקום הקליטה לעולים לפני העלייה למטוס. דוד שלי, שהיה עשיר מאוד בתימן, שכר לכל המשפחה המורחבת משאית שהובילה אותנו, במקום לצעוד עם חמורים וללכת ברגל – היינו צפופים כמו סרדינים אבל שמחים שזכינו לפאר כזה שלא היה באותם ימים.

לאמא שלי, זיכרונה לברכה, הייתה מחלה קשה במסע מהעיר ירים לארץ ישראל. כלי תחבורה היו גורמים לה לחולשה בגוף שהקשתה עליה לטפל בי, ואני עוד הייתי קטן מאוד. לכן דודה שלי טיפלה בי, גם מספר חודשים לאחר שהגענו לארץ, עד שאמא שלי החלימה.

הגענו למעברה בעתלית ושהינו שם כמה חודשים עד שאמא שלי החלימה, ואז המשפחה עברה לפורייה. שם עסקנו בחקלאות. אני זוכר שהייתי חורש את האדמה עם חמור במורדות פורייה, ואפילו יש לי סימן ביד מפעם בה החמור נשך אותי. היה לנו מאוד טוב שם וגרנו שם מספר שנים עד שהמצב היה יותר מידי מתוח מבחינה ביטחונית בגלל הפגזות מרמת הגולן שאז לא הייתה בשליטה שלנו. אמא שלי הייתה מודאגת בגלל שהיינו קטנים, ולכן עברנו לגור ברחובות, ליד כל קרובי המשפחה שעלו איתנו לארץ והשתקעו שם לאחר היציאה מהמעברה בעתלית. ערך המשפחתיות הוא ערך מאוד גדול אצל התימנים, ובמיוחד בבית בו גדלתי.

אני עברתי לרחובות בחודש אוגוסט כשהייתי בן 12 כדי להספיק את שנת הלימודים ולהתחיל עם כולם, אך ההורים שלי לא הספיקו להתארגן לקראת המעבר, ולכן גרתי במשך כמה שבועות אצל 2 דודות שלי לסירוגין. הן פינקו אותי ואירחו אותי בביתן כאילו הייתי הילד שלהן ודאגו לי עד שההורים שלי סידרו את הדירה החדשה ברחובות ועברו לגור בעיר.

אני גדלתי בהתרשמות גדולה מכל המשפחה המורחבת סביבי. מהדוד גרשום שהיה תלמיד חכם גדול בתורה למדתי מה זו צניעות. הוא היה סנדלר ותיקן נעליים לכל ילדי השכונה ומי שהיה צריך. הדוד זכריה הגיע לשכונה והדבר הראשון שעשה היה לבנות בית כנסת שישרת את תושבי השכונה. היה לו גם גמ"ח רחב של ספסלים, צלחות, שולחנות וסירים – כל מי שעשה אירוע והיה צריך ציוד הוא היה נותן לו. ממנו למדתי גמילות חסדים והסתכלות על האחר.

את כל החגים היינו עושים כל המשפחות ביחד, זו הייתה אוירה פסטורלית וקסומה. אז לא היו בניינים והכל היה חול ופרדסים סביב השכונה שלנו ואנחנו היינו יושבים לדוגמא לליל הסדר כ 60 איש, שרים, לומדים, כל משפחה הייתה מביאה מהמטעמים שלה והיה שפע גדול למרות הצמצום של התקופה.

באווירה הזאת גדלתי ואחרי הלימודים עשיתי צבא ורציתי ללכת ללמוד, אבל להורים שלי לא היו האמצעים הכלכליים לשלוח אותי ללמוד. לכן, במקום לימודים, התחלתי לעבוד ולהביא פרנסה הביתה. בהתחלה עבדתי בתור עובד פשוט שאחראי על מערכת הקירור בבית חולים קפלן ברחובות, ובזכות הידע הכללי שרכשתי בלימודים ובצבא תוך שלושה חודשים העסקתי כמה עובדים ותכננתי את המערכת מחדש. וככה המשכתי להתפתח עד שפתחתי חברה גדולה 'חן מערכות קירור בקרה ושינוע' שהרבה ממפעלי הקירור כמו סנפרוסט, משחטות וכו' שכרו אותנו כדי לתכנן להם מערכות קירור למוצרים שלהם.

הכסף זה דבר מעוור. בגלל שכל כך הצלחתי הוא נתן לי עצמאות כלכלית אבל הוא תקע אותי ולא המשכתי לפתח את היכולות הלימודיות שלי, וזו החרטה הכי גדולה שלי – שלא הלכתי ללמוד. אני קורא המון ספרים בכל הנושאים, פיזיקה, מתמטיקה, אסטרולוגיה, מחשבת ישראל – ויכול לדבר על כל נושא וזה רק מקריאה.

בגיל 22 הכרתי את אשתי מזל. נפגשנו בתחנה המרכזית ברחובות, דברנו קצת והצעתי לה לצאת איתי – כך שיצא שהיינו ביחד בערך 4 שנים עד שהתחתנו. הבאנו בת ושלושה בנים, וברוך ה' יש לנו עכשיו נכדים וכל אחד מהילדים שלי מצליח להמשיך בדרכו שלו. המשפחה שלי היא אחד הדברים שמביאים לי הכי הרבה נחת רוח, היא מרגיעה לי את הלב ונותנת לי טעם לחיים.

הזוית האישית

נעמה הסטודנטית: את דוד אני מכירה מאז שאני תינוקת. הוא קרוב משפחה שלי ותמיד היה בעל הסוד והאדם שיודע הכי טוב מה היה פעם ומה העץ המשפחתי שלי, ואף פעם לא יצא לי לשבת איתו לשמוע ממנו על זה. סבא וסבתא שלי שניהם מהעיר ירים בתימן, והיה מרגש ומעניין לשמוע על השושלת המשפחתית ועל האופן בו הם חיו בתימן וגם איך התנהלו החיים שלהם לאחר שעלו לארץ עד שהשתכנו ברחובות בשכונה בה אני גרה עד היום. היה מיוחד לשמוע גם ממנו כמה שכנות טובה ומשפחתיות הם ערכים כל כך חשובים, כל העניין של האנושיות, להיות בן אדם טוב ונעים לבריות מסביב וליצור קשרים חברתיים – זה כל מה שאנחנו רוצים שיהיה לנו היום ולראות שזה לא משתנה אף פעם ושהערכים האלו רק הולכים ונהיים יקרים ונדירים יותר מדוד לדור – עושה נחת לדעת שגדלתי לתוך שכונה כזאת שהיא בית ומשפחה אחת גדולה!