מאגר סיפורי מורשת

ילדותי

שמי רוסיקה טופציאשוילי, נולדתי בשנת 1949, וגדלתי בעיירה ואני, כפר למרגלות הרי הקווקז בגאורגיה. מסביב לעיירה היו הרים, נהרות, נחלים נובעים, והמון המון ירוק. ואני היא עיירת נופש שקטה וציורית עם גגות אדומים. כל בית היה "בית משק" שסיפק את צרכיו. אבי היה רב הקהילה, איש דת, ואמי הייתה עקרת בית דומיננטית שהקפידה לתת לנו חינוך קפדני ערכי, מסורתי והרבה תורה.

לנשים בכפר לא היו חיים קלים. הנשים והבנות עבדו קשה ונהגו לעשות הכל במו ידיהן. הן היו צריכות לבשל על גחלים או בתנור עם אש. גם כביסה הן עשו בתוך גיגיות. לא היו מכונות כביסה וכמובן גם לא טיטולים ולא מגבונים. הכל היה ישן ופרימיטיבי. יש פערים גדולים בין אז והיום.

היה  לנו בית צנוע, בית קרקע, קומה אחת עם מרתף שהיה בעיקר מחסן ליינות, לאוכל, גבינות, שקי קמח ותפוחי אדמה ששמרנו שם. הייתה לנו חצר גדולה בה גידלנו עופות, פרה, כבשה וערוגת ירק לירקות. המטבח היה ללא חשמל עם פתיליות ועששיות. רק בתקופה מאוחרת יותר התחברנו לחשמל וקנינו טלוויזיה.

אהבתי את הפשטות של הבית. גרנו ביחד הרבה משפחות: אחים, אחיות, סבים וסבתות. הייתי הקטנה מבין ששה אחים וגרתי בחדר עם שתי אחיות. לא היו מספיק חדרים כדי שיתאפשר לגור לבד בחדר.

הבית שלנו תמיד היה מלא שמחה ומשחקים. כיף במיוחד היה בשלג. היינו גולשים עם קערות וסירים והיינו בונים איש שלג ומשחקים בזריקת כדורי שלג אחד על השני. נהגנו לשחק קלאס ולוטו. לוטו הוא משחק הדומה למשחק "בינגו" אך מעט שונה,. בתוך כלי סגור היו חבילות ועל כל אחת מהן מספר, מי שהיה ברשותו מספר זהה לכרטיסיה שקיבל היה מרים את קולו ואומר "בינגו! בינגו!"

עלייה לארץ

עליתי בשנת 1983, כמבוגרת, לארץ,  אך איני זוכרת את גילי באותה התקופה, רק זוכרת שהייתי מבוגרת ולא ילדה קטנה. שתים עשרה שנה לפנינו עלתה משפחתי לארץ, כשאמי נפטרה הביאו אותה לקבורה בארץ. אני ובעלי נשארנו בגאורגיה בגלל עבודתו המקסימה של ווז'ה (שמו השני הוא פנחס), בעלי, שהיה עיתונאי משכיל ומצליח. אני הייתי אחות בקופת חולים בגאורגיה.

התייחסו אלינו בגאורגיה ממש יפה והיינו במצב טוב אבל נשארנו לבד והיה לי קשה בלי המשפחה, בכיתי יום ולילה והתגעגעתי. אני מאד קשורה למשפחתי. לאחר שתים עשרה שנה גם אנחנו עלינו לישראל. בבואנו קיבלו אותנו כל בני המשפחה שלי עם  תזמורת.. בלונים.. שמחתי עד השמיים לראותם. אני מתגעגעת לתקופה הזו ובמיוחד לאחותי ז"ל.

גם התקופה הראשונה בארץ הקשר עם האנשים סביבי לא הייתה קשה. ידעתי רוסית וגרוזינית היטב וגם עברית מעט, כך שיכולתי לדבר עם רוב האנשים הקרובים לי ועם העולים הרבים מגרוזיה שהיו כבר בארץ. מאחר ועליתי מבוגרת לא הספקתי ללמוד בארץ אך בזכות מקצועי, אחות, המשכתי לעבוד ועזרתי לקשישים.

ליאן נהנתה מאוד לשמוע על ההתאקלמות שלי בארץ, והוסיפה כי היא רוצה לשמוע על הלימודים והעיסוק שהיה לי בארץ, התחלתי בזה שלא יצא לי ללמוד בארץ כי הייתי כבר מבוגרת אך בגאורגיה הייתי אחות בקופת החולים. לאחר העלייה לארץ עזרתי לקשישים, נהנתי מאוד משני העיסוקים שלי וזה היה נשמע שגם ליאן, מכיוון שהוסיפה שהיא לוקחת ממני השראה ושהיא שמחה שאני עזרתי לאנשים. וכאן, כשהסתיים הראיון, נפרדנו בטלפון איחולי ערב טוב.

בעלי נפטר לפני שלוש שנים לאחר מחלה קשה.

הזוית האישית

ליאן: במסגרת עבודת השורשים עבדתי עם אחות של סבתא, דודה רוסיקו. היה לי מאוד כיף לעבוד עם דודתי רוסיקו כי הרגשתי שהתקרבנו יותר וזכיתי להספיק לשמוע את סיפורה. בנוסף, ליבי התחמם מאהבה בכך שדודתי שמחה והרגישה שלמישהו באמת אכפת מסיפורה, ואני מתרגשת ומתגאה שהצלחתי לגרום לדודתי להרגיש ככה. אני גם רוצה להודות לה: תודה שנתת לי את הזכות הגדולה הזאת לשמוע ולהנציח את סיפורך, לדעת שגם אם לא הספקתי לתעד את הסבים והסבתות שלי, הצלחתי את שלך, מבחינתי? זוהי הזכות הגדולה ביותר. דודה רוסיקו: היה לי מאוד כיף לעבוד עם ליאן, לדעת שלמישהו אכפת עד כדי כך מהסיפור שלי, זוהי מבחינתי באמת מתנה. גם העבודה שלי עם ליאן הייתה חווייתית ומרגשת!. אני שמחה שאני הנבחרת של ליאן לעבודה הזו. "התרגשתי מאוד והכל עבר לי מול העיניים – השנים שגדלתי בהם, היה מרגש".