מאגר סיפורי מורשת

דודתי חיה נולדה בתל אביב בבית החולים הקריה בשנת 1962, היא הייתה השנייה מבן חמשת האחים שלה לבית משפחת זרעיה. בשנת 1973 כשדודה חיה הייתה רק בת עשר, אחותה נדרסה ליד הבית ונפטרה בערב ט"ו בשבט. זו האחות שנדרסה בתאונת דרכים. הדבר השפיעה קשות על המשפחה, שני ההורים היו בדיכאון ועסוקים בכאבם הגדול, וחיה כילדה בת עשר נאלצה להתמודד עם טיפול בילד, אחיה, בן השנה כי האימא הייתה הולכת לבקר בקבר כשלוש פעמים בשבוע.

דודה חיה הרגישה רגשות אשמה, היא חשבה שהיא הייתה צריכה לשמור על אחותה וזה גרם להרבה עצב בחייה, ומאז בבית משפחת זרעיה לא חגגו את ט"ו בשבט.

במשך השנים היו מריבות בין אחיה, היא לא באמת זוכרת למה הם היו רבים ועל מה, אבל כל הזמן היו מריבות והאח הגדול תמיד ניצח. היא רבה במיוחד עם אחיה מאיר.

היא גרה בשכונה הנקראת נווה צדק בעיר תל אביב שהייתה שכונה דלת אמצעים ובמשך השנים היא התפתחה והפכה לשכונה מפורסמת היום. ברחוב היו בתים של קומה אחת וכל השכנים הכירו אחד את השני והיו מבקרים אחד אצל השני. הבית היה בית ישן בבניה ערבית, וזה אומר שהתקרה הייתה מאוד גבוהה. היו להם בבית רק שני חדרים, אבל הכל היה מאוד חמים.

אימא שלהם (שלה ושל אחיה) לא עבדה, אבל היא קיבלה אותם כל יום עם ארוחה חמה. היא הושיבה אותם מסביב לשולחן והייתה מדליקה להם את הרדיו, שבו היו תוכניות לילדים שבהם היו מספרים סיפורים לילדים.

היו להם בשכונה חברויות, והיו לה שני חברות טובות הראשונה דינה והשנייה יפה. שתי החברות שלה היו גדולות ממנה בגיל אז תמיד היא הייתה צריכה לנסות להשיג את ההשגים שלהן, למשל: הן קפצו יותר טוב ממנה בחבל, או שהן שיחקו במשחקים אחרים יותר טוב ממנה כי הי הייתה יותר קטנה, אבל גם היו רגעים נחמדים כמו שהן היו עושות תחרויות שירה והן קראו לזה "פסטיבל הזמר".

בבית הספר הייתה לה חברה טובה ביותר שקוראים לה שרי, והן היו חברות טובות, ולרוב היא הייתה הולכת לשרי כי לשרי לא היו אחים, ולרוב הן היו עושות שיעורים ביחד אצל שרי כי שם היה שקט. כולם תמיד היו יותר גדולים ממנה וזה קצת תסכל אותה.

בית הספר שלהם היה במרחק שני רחובות מביתם, והם למדו שם עד כיתה ו'. דודתי חיה הייתה תלמידה חרוצה וראשונה בכיתה.

היא לא כל כך זוכרת את ימי ההולדת אבל היא זוכרת שהיו שם מתנות. היא קיבלה  "בובת ברבי", אבל לא נתנו לה לשחק איתה, אלא שמרו אותה בארון.

בגרות

דודה חיה התגייסה לצבא והייתה בטירונות במחנה 80 (זאת טירונות באוהלים). דודה חיה ממש רצתה להתגייס לצבא, היא נהנתה בטירונות והייתה חניכה מצטיינת. בנוסף דודה חיה הכירה את דוד שלי בצבא. בכל השירות הצבאי הוא היה חבר קרוב שלה, אבל לא בן הזוג שלה, ורק לאחר שחיה השתחררה מהצבא הם הפכו לחברים.

כשדוד אבי בא לבקר אותה בפעם האשונה בביתה סבתא שלה אמרה בספרדית: "אס מוי מוריניקו" שזה אומר הוא מאוד שחור!

אחרי השירות הצבאי דוד אבי ודודה חיה גרו במושב פראן בערבה, הם עבדו שם בעבודה חקלאית "לגור בערבה אז, זה כמו לנסוע לטיול בהודו". הם גרו שם במשך שנה ובמהלך השנה הזאת הם החליטו להתחתן, והם מאוד רצו להישאר שם, אבל לא הייתה שם דירה פנויה עבורם שם אז הם חזרו לתל אביב ודוד אבי התחיל ללמוד במלון "תדמור" – לימודי טבחות, ודודה חיה התחילה לעבוד בבנק יהב.

החתונה הייתה בראשון לינואר 1984 והיא נערכה בבית הכנסת הגדול שברחוב אנלבי בתל אביב (זה בית כנסת מפורסם). הייתה להם חתונה צנועה. בתום החתונה המבוגרים התפזרו להם וכל החברה הצעירים לקחו אותם לפאב שקראו לו ת"א הקטנה. לא היו שם כמעט אנשים אז שכולם הגיעו זה היה כמו חתונה קטנה בשבילם. באותו לילה ישנו בבית מלון רמדה בת"א. לירח דבש הם לא באמת נסעו כמו שהיה נהוג.

דודה חיה ודוד אבי

בתהליך הנישואים בהיותם בני 20 הם גרו במושב פארן (שהו בערבה ליד אילת) עם שותפה לדירה. ב-9 לינואר 1984 הם עברו לתל אביב ולאחר מכן גרו תקופה אצל הוריה של דודה חיה, ואחר כך הם עברו לדירה שכורה.

בגיל 24 נולדה להם בתם הבכורה, ולאחר מכן בגיל 27 נולד להם בנם.

לדודה חיה ולדוד אבי לא היו חלומות מיוחדים כי הם באו ממשפחות שעסקו בהישרדות, ולכן בעצם כל מה שהם עשו זה היה הישרדות במשך שנים רבות. מה שהיה חשוב הוא שהילדים שלהם ילמדו להיות בני אדם טובים וישרים, וזה הערך שהיה תמיד להרגליהם.

הזוית האישית

ישי: אני נהניתי מאוד לעבוד עם דודה שלי, תוך כדי העבודה גילתי הרבה מאוד דברים שלא ידעתי על דודה חיה והעבודה הייתה מהנה ביותר.

דודה חיה: אני נהניתי מאוד לעבוד עם ישי ולספר לו את סיפורי חיי וזה היה נראה שהוא מאוד התעניין והוא מאוד התעניין ורצה לדעת עוד וסוף-סוף יכולתי לספר למישהו שמתעניין את סיפור חיי.