מאגר סיפורי מורשת

שמי אליזבט פיינגולד, אני דודה של יולי מצד אימא. קוראים לי אליזבט על שם סבתא שלי. נולדתי בתאריך 3 ליולי 1965, בעיר רולה שבמדינת מיזורי בארצות הברית. עליתי לארץ כשהייתי בת 3. אמי ילידת הארץ ואבי נולד בגרמניה.

גדלתי בעיר נהריה שנמצאת בצפון הארץ, קרוב לגבול עם לבנון. גרנו בבית דירות בקומה הראשונה במרחק של 100 מטר מחוף הים. מחלונות הבית אפשר היה לראות את הים. בדירה היו ארבעה חדרים. חדר הורים, חדר לאחותי הקטנה רחל וחדר לי. היה לנו מטבח גדול עם שתי כניסות. במטבח היה מקום לשולחן עגול מרווח וככה יכולנו גם לשבת ולראות כשבישלו במטבח וגם לאכול בכיף ביחד.

אני זוכרת במיוחד את ארוחות הבוקר הארוכות שלנו בשבת כשישבנו ארבעתנו וניהלנו שיחות מאוד ארוכות שנמשכו כמעט עד ארוחת הצהרים. במטבח גם היה חלון אחד מאוד גדול שממנו אפשר היה לצפות על הדשא הגדול למטה שבו נהגנו לשחק הרבה, להקים סוכה בסוכות וסתם לבלות עם השכנים. מאוד אהבנו לבלות במטבח, לרוץ בין הדלתות ולהשתולל. כל כך השתוללנו שיום אחד אחותי הקטנה נתלתה על התנור והוא נפל עליה.

כל הבית עמד לרשותנו כשהיינו ילדות. קפצנו על הספות, בנינו לפעמים אוהלים באמצע הבית מסדינים ושמיכות. אחד המקומות האהובים עלינו בבית היה המרפסת. במרפסת שיחקנו בהרבה משחקי דמיון, עשינו "החלקה על הקרח", כששפכנו מים על כל הרצפה וגלשנו על הברכיים וככה מצאתי את עצמי יום אחד באמצע בריכה אדומה. מסתבר שהחלקתי על המסילה של דלתות ההזזה שסגרו את המרפסת ופתחתי את הברך. הפציעה הייתה דיי חמורה והצריכה תפרים. אבל למזלי היה לנו חבר טוב רופא שגר קרוב וההורים שלי קראו לו מהר, הוא בא ותפר לי את הפצע במקום. עד היום יש לי את הצלקת שמזכירה לי את האירוע.

בקרבת הבית, על שפת הים היה מוצב צבאי ששמר עלינו. באותה תקופה היו חדירות של מחבלים מהים ולאורך החוף הוקמו מוצבים ששמרו על התושבים. נהגנו לבקר במוצב, להביא עוגות לחיילים ולבדר אותם. בבניין היה מקלט.

כילדים בעיר שנורו עליה טילי קטיושה מהצפון, כל ילד למד תמיד מהם מקלטים קרובים במסלול לבית הספר, ולמד להבחין בין רעש של פיצוץ טיל לבין רעש של מטוס. לא תמיד היו אזעקות התרעה וכששמענו את הבום היינו צריכים להחליט האם זה רעש מטוס או לרוץ ישר למקלט. החוויה הכי משמעותית שאני זוכרת סביב המקלט, היא מלחמת יום הכיפורים. אני זוכרת את האזעקה, את ההתכנסות של כל דיירי הבניין במקלט ואת ההפתעה והדאגה שביטאו המבוגרים. להורים שלי קוראים גילה ולאבי קראו חיים. לאחותי קוראים רחל. אימא שלי הייתה גננת ואבא שלי עבד כמנהל מדור המטעים בסוכנות היהודית.

אימא שלי אישה מאוד יפה, חכמה, מלאת חיים ובעלת ידע בנושאים שונים ומגוונים. אבא שלי היה איש מלא הומור ואהבה למוסיקה קלאסית, איש בעל לב רחב מאוד עם המון סובלנות, אהבת אדם ונכונות לתת לאחר. אימא נהגה להתלבש בהתאם לאופנה של אותה תקופה. לאבא שלנו היו ארבעה סימני לבוש ייחודיים. הוא מאוד אהב מכנסי קורדרוי, אהב ללבוש גופייה, נהג לחבוש כובע טמבל ותמיד היה עם ממחטה מבד בכיס.

ביום יום אכלנו אוכל רגיל. אימא בישלה אוכל מצוין, אבא מאוד אהב לאכול פירה ואנחנו מאוד אהבנו את החצילים האפויים עם גבינה בתנור. חיינו בעיר ישראלית טיפוסית. נהריה הייתה עיר קטנה שבה רוב התושבים הכירו זה את זה. כילדה אני זוכרת שכשהסתובבתי בעיר באזור הקניות תמיד היה מישהו שדיווח לאימא שלי שראה אותי מסתובבת. אי אפשר היה להתחבא בנהריה. מצד שני ידעת תמיד שיש למי לפנות במקרה הצורך.

היו לי חברים מהכיתה בה למדתי. יצאנו הרבה לטיולי אופניים מחוץ לעיר. נהגנו ללכת על מסילת הרכבת בין נהריה לעכו בסופי השבוע. היינו מאוד פעילים בצופים ובילינו במסיבות כיתתיות. החברים הכי קרובים גרו בשכנות. מעטים גרו בקצה השני של העיר. בשעות הפנאי הלכתי לצופים, שיחקתי עם חברים והייתי בחוגים ציור, קרמיקה, גיטרה ומאוחר יותר כשהייתי בתיכון נסעתי גם לחוגים בחיפה. למדתי בביה"ס ויצמן ואחר כך בחטיבת הביניים ובתיכון העירוני. למדנו מקצועות כמו פיסיקה, כימיה, גיאוגרפיה וגם שיעורים כמו כלכלת בית, אמנות, מלאכה ושאר המקצועות הרגילים. עם רוב המורים היחסים היו חמים. יש אפילו מורים שהפכו אח"כ לחברים או ידידים. אבל היו גם מורים ששמרו על ריחוק והקפידו מאוד על משמעת. לא הייתה תלבושת אחידה בבית הספר היסודי, אבל בבבית הספר העל יסודי הייתה תלבושת אחידה. נסענו הרבה מאוד לטיולים, חלקם היו עם לינה. לא היה חדר אוכל בבית הספר. הבאנו כריכים ופירות מהבית. מאכל שהיה אהוב עליי במיוחד היה אורז שבושל במרק. בבית היה ארון ובו החטיפים האהובים עלינו כמו אגוזי, טוויסט וטעמי. האזנו למוסיקה של להיטים של שנות ה-70 וה-80. הלכנו הרבה לקולנוע. ראינו הצגות בפסטיבל עכו ובילינו הרבה בים. תיקשרנו באמצעות טלפון קווי ונפגשנו הרבה מאוד זה עם זה. באותה תקופה הייתה הוויה של גאווה לאומית, כולנו עקבנו בטלוויזיה אחרי משחקי הכדורסל של מכבי ת"א והתרגשנו בכל פעם שהקבוצה ניצחה באליפות אירופה. כך גם בתחרויות האירוויזיון, גם אז ההתרגשות הייתה גדולה כאשר ישראל זכתה במקום הראשון. הייתה תחושה של ביחד, של שמחה וגאווה לאומית.

אהבתי להאזין למוסיקה. היו לי תקליטים של סיימון וגרפונקל, סטינג, פיל קולינס, אריק קלפטון וארית'ה פרנקלין. רקדנו סלאו, ריקודי עם וריקוד חופשי. באותה תקופה היו הרבה להקות בנים, בעיקר בסגנון מוסיקלי פופ ורוקנ'רול, בעיקר מוסיקה באנגלית. גם אהבנו זמרים מהארץ כמו שלום חנוך, אריק איינשטיין, שלמה ארצי. אני למדתי באוניברסיטה, שם גם הכרתי חברים איתם למדתי ושמרתי על קשר לאורך שנים. באותה תקופה לא היו מכשירי טלפון ניידים כך שנפגשנו הרבה. גם הכרתי אנשים בעבודה, לפעמים היינו יוצאים יחד אחרי שעות העבודה, לפעמים היו מתארחים אצלי לארוחות.

בני זוג הכרנו בתיכון, צבא ואחר כך באוניברסיטה ובעבודה. יצאנו לפאבים, בתי קפה, מסיבות, אירועים וכך פגשנו אנשים חדשים.

יש לי בת אחת ונכד אחד. אני גרה בתל אביב. בתי, בעלה והנכד שלי גרים גם הם בתל אביב לא רחוק ממני. ביני לבין בתי תמיד הייתה פתיחות, דיברנו על כל נושא עוד כשהייתה ילדה. לא הייתה הקפדה על משמעת. חינכתי את בתי ואפשרתי לה להתפתח בתחומים שעניינו אותה. עוד מגיל צעיר אהבה ספורט והלכה לחוגים כמו התעמלות ואחר כך רכיבה על סוסים, כדור עף ובתיכון פנתה לחתירה. תמיד היינו קרובות זו לזו. נסענו יחד לטיולים, אירחנו חברים וגידלנו כלבים.

לאבי, סבא של יולי, קראו "היינו" או בשמו המעוברת – חיים. הייני עלה לארץ בזמן שהייתה מלחמת עולם השנייה מגרמניה. הוא ברח יחד עם עוד נערים ונערות מגרמניה והולנד, אותם הציל איש הולנדי. האיש עצמו נתפס אבל הנערים ניצלו והגיעו לארץ.

כששלחו אותו הוריו, יחד עם ילדים אחרים שברחו בזמן מלחמת העולם השנייה, כל ילד לקח עמו דברים בודדים בלבד לדרך הקשה והארוכה. גם הייני לקח אתו מעט חפצים אבל היו אלה יקרים למשפחה, זיכרון ומורשת של חגים ומצוות. ביניהם הייתה החנוכייה. החנוכייה מסמלת ומזכירה לכל בני המשפחה את סבא נתן וסבתא רחל (הורי-סבי) שנספו בשואה. בכל שנה בחג החנוכה אנחנו מדליקים את נרות החג בחנוכייה הזו וחושבים על קרובי המשפחה שלא זכו להגיע לארץ ואנחנו לא זכינו להכיר ובזכותם אנחנו כאן.

הייני הגיע לקיבוץ גבת ואחר כך היה בין המקימים של קיבוץ גלעד. הוא עבד קשה בחקלאות ונקלט מהר בארץ. הוא אהב את האדמה, את הטבע, את הארץ והעביר לנו, לבנותיו, את האהבה הזו.

החפץ שעבר מדור לדור במשפחה הוא החנוכייה מכסף של אבי, סבא הייני.

הזוית האישית

אליזבט: נהנינו מהחיים, הייתה פתיחות ואני מאחלת ליולי לצמוח, להתפתח ולהצליח.