מאגר סיפורי מורשת

בואי נתחיל מההתחלה: שמי אסנת, נולדתי בתאריך 18.01.1951 בעפולה בירת העמק, בבית חולים העמק, אני לא יודעת אם ככה קראו לו אז. לפני 71 שנה…. גרנו בעפולה, לא גרנו שם הרבה זמן, כי היינו אצל סבא שלמה וסבתא חנה ז"ל – ההורים של אימא שלי, ובשלב מסוים עברנו לגור בטבריה, אצל ההורים של אבא שלי – סבא מאיר וסבתא מרים ז"ל. הבית איפה שסבא וסבתא (מאיר ומרים) גרו – שאחרי שהם נפטרו, אחרי שסבתא נפטרה – הלך לשימור. הם מכרו אותו לשימור, סבא, אבא שלי (עמנואל גמליאל ז"ל), רצה למכור אותו ולחלק, אבל אמרו שאי אפשר ושזה לשימור. אני זוכרת בתור ילדה, וגם אחר כך כשגדלתי, החדר שהיינו בו עולים במדרגות ויש מעין לובי כאילו ומצד שמאל יש חדר, זה החדר שבו גרנו. הקירות שמה, העובי שלהם היה ענק, מאד גדול! זה לא היה לבנים כמו של פעם, זה היה… תראי, זה היה בית שבנו אותו אני מעריכה לפני 150 שנה. אני זוכרת שהמדרגות של הבית של סבא וסבתא היו משיש ורוד! זה לא היה ורוד עמוק, אבל היו לזה גוונים ורודים מהממים! הבית נמצא ברחוב ציפורי בשכונת מיימוניה, על שם הרמב"ם כי מאמינים שהוא קבור שם.

"המשפחה בנתה אותו?"

לא, לא.. סבא שלך, אבא שלי, כשהוא היה בהגנה כשהם כבשו את טבריה, הרי הם היו צריכים לכבוש את טבריה.. אז הבית הזה – הם כבשו אותו, הם לקחו אותו, הם ניכסו אותו. זה, וגם הבית איפה שדודה אסתר גרה, שהוא גם השקיף על הכנרת וגם הוא היה בית עתיק כזה. האבנים היו אבני בזלת, האבנים של הבנייה. כל העיר העתיקה מה שלא נשאר שמה כלום, נשארו כמה חומות קטנות, שמה אבא גר כשהוא היה ילד, משם הם עברו לבית הזה.

"כמה שנים גרתם בטבריה?"

בדירה הזו (של סבא מאיר וסבתא מרים) אני לא זוכרת כמה שנים… הייתי תינוקת. אם היית שואלת את סבתא שלך (עדה גמליאל, אימא של אסנת) היא הייתה אומרת שנורא חם, היא לא אהבה את טבריה. היא אמרה שנורא סבלתי שם, שלא צמחתי ושלא הייתי אוכלת.. אני לא יכולה להגיד שיש לי זיכרונות רעים משם כי אני לא זוכרת.. אבל אני זוכרת לדוגמה שהייתי בכיתה ח', לא בטוחה, אבל לדעתי עוד הייתי ביסודי ונסענו דרך הנוער העובד, נסענו ובין היתר עברנו בטבריה ואז היה איזה חג ואני ביקשתי לרדת בטבריה. עכשיו, הייתה לי אז צמה באורך.. משהו בסביבות 80 ס"מ, הורידו אותי שם והגעתי לבית של סבא וסבתא ואני זוכרת ש.. איזו מקלחת הייתה להם! זה היה חדר ארוך כזה עם כיור מעפן, טוב זה היה בית ישן.. והייתה אסלה והיה כזה מלמעלה של להתרחץ, מעין דוש רק מלמעלה, בלי ווילון בלי כלום! הכל היה משפריץ, אבל לפחות היה מגב שהיה אפשר לנקות. אני זוכרת שרציתי לחפוף, היינו אחרי טיול של כמה ימים, ואמרתי לסבתא מרים בואי תעזרי לי!

מאלבום התמונות – דודה אוסי

משם, אבא שלי קנה דירה בשיכון של צעירים או משהו, משהו של עובדי עיריה.. שכונה חדשה, אני לא מצליחה להיזכר כמה חדרים היו שם.. עברנו לשם כשהייתי בת 4, נראה לי כמעט 5.. אני חושבת שיש לי תמונות שהייתי יושבת שם על המדרגות עם רגל על רגל.. כזאת שוויצרית הייתי.. וזהו, הייתי שם בגן של אימא שהייתה גננת גם בטבריה. היו צוחקים על זה שהיא הייתה האשכנזיה היחידה בטבריה.. היא תמיד הייתה אומרת את זה. תראי אצל סבתא בטבריה חני, אחות של אבא, הרי היא חיה המון שנים בארצות הברית והיא קנתה להם טלוויזיה, שזה היה שחור לבן אז. וכשהיינו באים לשם, שזה היה די הרבה לפני שענת נולדה (האחות הכי קטנה של אסנת). היינו נוסעים לשם המון, גם בחגים, היה מאד כיף. היינו יושבים ורואים סרט בערבית, היינו רואים סרט בערבית תמיד, תמיד היה בימי שישי בטלוויזיה והיינו צריכים להיות בדממה מוחלטת במהלך הסרט. תשמעי, אני זוכרת את עצמי בתור ילדה, היינו מכורים לסרט בערבית ביום שישי! ואסתר וסבתא שלי, אני לא זוכרת אם סבא מאיר היה גם רואה, אבל פשוט היינו מכורות.

גרנו בטבריה הייתי שם עד כמעט גיל 8. אני לא הייתי בריאה בגלל החום והלחות של טבריה – זה מה שאימא אמרה לפחות, עובדה שאנשים עדיין חיים שם.. עברנו כי אבא עבד כבר בבנק והעבירו אותו לחיפה  כי הוא למד שמה בסניף של אוניברסיטת תל אביב משפטים. ואז טולצ'ינסקי, זכרונו לברכה, אמר לו: "אתה צריך להתלבש מחוייט כשבאים לעבודה!" לאבא היה מכנס חאקי וחולצה לבנה.. זה היה מצחיק, איך דברים כאלה נחרטים בראש. אני חושבת שזו הסיבה שעברנו, בריאות-שמיעות לא נראה לי קשורה.. אימא עבדה בתור גננת גם בחיפה אני חושבת, כי אני זוכרת שהייתי הולכת לכל מיני חגיגיות שהיא הייתה עושה. למשל, היא הייתה מספרת שאם הם היו יוצאים, אימא ואבא בערב, היא הייתה לובשת שרשראות צבעוניות כאלה וצמידים. היא הייתה שוכחת להוריד אותם בערב והייתה באה לגן והילדים לא עזבו אותה! כי זה נורא מצא חן בעיניהם. זה מה שהיא הייתה מספרת.

החתונה של דודה אוסי

לקובץ התיעוד המלא של דודה אוסי

הזוית האישית

נוי הסטודנטית המתעדת: החוויה הייתה מדהימה, שמעתי סיפורים מדודה שלי שלא שמעתי קודם לכן והם היו מרגשים. גם אסנת התרגשה ושמחה לשתף אותי בסיפורים וכמובן שאלו העלו זיכרונות טובים.