מאגר סיפורי מורשת

אנו: מיקה חזק, שירה דדון ושלי שגיא, תלמידות כיתה ה1 בבית הספר נגבה, קריית גנים ראשון לציון, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי מתעדות את הסיפור של דובי שטיין סבא של מיקה חזק מצד אמה.

סבא דובי מספר:

בית הורים 

נולדתי בישראל בעיר תל אביב יפו בבית חולים צאלון ביפו, בתאריך 28/12/1954. יום ההולדת שלי היה יום גשום מאד, כשאבי הגיע לבית החולים הוא היה חייב להגיע לחדר עם חסקה (סירה).

הילדות שלי מחולקת לשתי תקופות: הראשונה, עד כיתה ז', הבית שהתגוררנו בו אז היה ברחוב יפת 127, גרנו בבית הזה עד שמלאו לי גיל 13. התקופה השנייה, כעברנו לגור בבית-ים ברחוב עוזיאל 5.

זכור לי הבית ביפו כבית מלא שמחה למרות שהורי היו ניצולי שואה. גרנו בסביבה של יהודים שבאו מכל המדינות, היה קיבוץ גלויות, לא היו ביננו שום הבדלים. היתה לנו חצר מאוד גדולה, שבה כל החברים שלי ושל אחיי שיחקו. מאחורי הבית היתה גינה גדולה, שגם שם שיחקנו במשחקים כגון: תופסת מחבואים וקלאס.

כל יום שישי בערב וביום שבת בבוקר היינו הולכים עם אבי וסבי (אבא של אמי) לבית הכנסת. בקיץ, בשבתות, בבקרים, לאחר בית הכנסת, היינו הולכים לים שהיה קרוב לבית. ללכת לים היה פרויקט מסובך: ראשית, אבי היה מעמיס אוהל (זה אוהל שמאד מסובך להרכיב, לא כמו האוהלים הקיימים היום). אמי הייתה מכינה אוכל שיספיק לכולם, היינו הולכים לים ברגל ולא במכונית (מכונית היתה  מותרות). היינו בים עד שעות הערב ואז היה צריך לפרק את הכל וגם לחזור ברגל.

אבי ואמי היו מבלים עם הרבה חברים שלהם ניצולי שואה, כל מוצאי שבת הם היו הולכים לרקוד ריקודים סלונים. הם היו מארחים גם חברים בבית, הבית היה מלא שמחה למרות כל העצב והשכול שאבי חווה בזמן המלחמה.

בחצר הגדולה של הבית היו לנו עצי פרי: תפוחי עץ, קלמנטינה, אגסים וגויאבות. לא היה לנו מפתח לבית, הדלת הייתה תמיד פתוחה. לא היו גנבים באותה תקופה (לא היה מה לגנוב).

שפה

הוריי דיברו איתי בבית ביידיש, הם דיברו איתי יידיש. כשהגיע הזמן שלי ללכת לגן (בגיל חמש), לא ידעתי לדבר עברית כלל (באותה תקופה לא היו גנים לילדים לפני גיל חמש).

ביום הראשון בגן הגננת החזירה אותי הביתה וביקשה מהורי שאחזור לגן רק כשאדע לדבר עברית, הורי התחילו לדבר איתי עברית ותוך פרק זמן קצר, ידעתי לדבר עברית תקינה וחזרתי לגן. אגב, הורי ידעו עברית טובה מאד אבי למד את שפת הקודש ב"חדר" ואמי ידעה עברית מצוין. בנוסף, אמי ואביה (סבי) דיברו בינהם ברומנית, גם את השפה הזו קלטתי והבנתי. לצערי, בבגרותי נטשתי את השפה למרות שעד היום אני מבין אותה אך לא דובר אותה, כנ"ל לגבי היידיש.

בני משפחה של הורי

שמו של אבי: ליפא שטיין הוא נולד בעיר רובנא, בפולין, בן לדב ומרים שטיין נולד בתאריך 18/11/1918 (יום סיום מלחמת העולם הראשונה). רובנה במחוז ווהלין באותה עת הייתה שייכת לפולין, כיום שייכת לאוקראינה.

לאבי היו חמישהאחים וכולם נרצחו בשואה אבי היחיד ששרד. שמי ניתן לי לזכרו של סבי (אבא של אבי) דב. משפחתו של אבי, כפי שציינתי, נספתה בשואה בעיקר בסלקציה הגדולה שנעשו ליהודי המקום. אבי הוא השני מבני האחים מתוך 5 אחים. אבי הוא הניצול היחידי ששרד את מוראות השואה!

לאחר המלחמה אבי חיפש את משפחתו, אך מכיון שלא מצא אותם החליט שאין לו מה לעשות באירופה והחליט לעלות ארצה. אבי עלה ארצה לפני פרוץ מלחמת העצמאות, הבריטים ששלטו אז בארץ לא הותירו לנוסעים לרדת בארץ ושלחו את כל הספינה למחנה בקפריסין. ברגע שהבריטים עזבו את המדינה, ביום הכרזת המדינה כל אנשי המחנות עלו ארצה. הם התאספר בכפר "בן שמן" ומשם שלחו אותם להשתתף במלחמת העצמאות.

סבא רבא וסבתא רבתא שלי מצד אמי

סבא וסבתא שאול ומנוחה שטיין מצד אבי – נורו ונקברו ברובנה אוקריינה (אז פולין)

אבי ליפא עלה בשנת 947 באניית מעפילים, הבריטים תפסו את האונייה וגרשו את כולם למחנות בקפריסין. עם הכרזת המדינה המגורשים עלו לישראל ונלחמו במלחמת העצמאות, אבי נפטר בשנת 1979.

אבי – ליפא

דוד שלי חיים – נגן כינור בחסד. נרצח בשואה. אבי ואחיו ברחו ברכבת נתפסו ורצחו אותו בפולניה

שמה של אמי הוא שושנה (רוזה) למשפחת גולדמברג. היא נולדה בתאריך 12/10/193ׁ3, זה היה ערב שמחת תורה. במחוז דרגושני, בעיר סוצאבה ברומניה. לאמי הייתה אחת מבוגרת ממנה בעשר שנים. שמה היה זנטה, שיינה, שרה היא נולדה בשנת 1923.

הסב היחידי שהיה לי הוא האבא של אמי שושנה קראו לו שלמה גולדמברג.

אבי ליפא, אמי שושנה וסבי (אבא של אמי) שלמה גולדנברג ואני כתינוק

בזמן מלחמת העולם משפחתה של אמי נדדה ממקום למקום ברומניה עקב גירושם ע"י הממשלה והנאצים. אמי ואביה עלו לארץ בשנת 1950, מהאונייה שלחו אותם למעברת יקנעם. אמי הייתה בת 17 ויצאה לעבוד בחיפה, הנסיעה לחיפה מיקנעם באותם ימים הייתה ארוכה מאד, אך זה עזר לפרנסת הבית. אבא שלה ברומניה היה מוכר ביצים היה עובר עם סוס ועם ביצים מדלת לדלת ומוכר אותם.

סבתי, אשתו של סבי, היא דבורה למשפחת פלדמן. היא נפטרה מסרטן ברומניה ובעקבות זאת הם החליטו לעלות ארצה. בשנת 1951 סבי ואמי החליטו לעבור להתגורר בתל אביב, באמצעות חבר משותף אמי ואבי הכירו ונישאו.

אני לא האח הבכור כי לצערי, הייתה לי אחות גדולה ממני שנפטרה בלידה.

הורי ליפא ושושנה שטיין.

אבי מפולין ואמי מרומניה. אימא עלתה למעברת יקנעם בגיל 17 אבא שלי היה בתל אביב. הם הכירו באמצעות חבר משותף והתחתנו בשנת 1951 בתל אביב.

אבי ליפא שטיין אמי שושנה שטיין למשפחת גולדנברג,

שורדי שואה שניצחו את הנורא מכל והעמידו דורות של צאצאים

 סיפורים על אמי

מכיון שאמי הייתה בת 17 כשהגיעה ארצה, נחשבה לילדה. יום אחד נתנו לה לאכול בננה, מאחר והיא לא ידעה מה זה בננה, היא אכלה אותה עם הקליפה, היא לא אהבה את הטעם. רק לאחר שהסבירו לה שצריך לקלף היא נהנתה מהבננה.

אבי היה קצב. באותה תקופה בשר היה מאד יקר, אך אמי בכל יום חמישי, לקראת שבת, היתה הולכת לחנות, לוקחת בשר והייתה עוברת ומחלקת למשפחות, שלא היה להן כסף לקנות בשר לשבת או לחג.

שמות האחים של הורי 

מצד אבי:

אב – דב נספה בשואה

אם – מרים נספתה בשואה

וולף – בן בכור נספה בשואה

ליפא הבן השני (אבי) מקצוע "קצב"מומחה בתחומו, בארץ היה לו אטליז ברחוב יפת

חיים – אל נספה בשואה

שלמה – אח נספה בשואה

דינה – אחות נספתה בשואה

רייזל – אחות נספתה בשואה

מצד אמי:

אב – שלמה גולדמברג (הסבא היחידי שהכרתי), לאביו קראו יצחק (אחי הצעיר נקרא על שמו)

לאח של סבא שלי היו עוד שני אחים האחד מאיר גולדמברג – רב חשוב ברומניה, היו לו שתי בנות בשמות ייטי ובתי שגרו בבני ברק. האח השני נשאר ברומניה.

לאמי הייתה אחות זנטה, שרה, שיינה (שלוש שמות).

אחים שלי:

אני, דב בן ליפא נולדתי בתאריך 28/12/1954, בן בכור.

דוד, ז"ל נולד בתאריך 16/8 1956 נפטר בשנת 1997.

יצחק, אח נולד בתאריך 2/9/1957.

גילה, אחות נולדה בתאריך 10/10/1961

האחים שלי: מימין לשמאל דוד ז״ל, גילה, יצחק ואני 

ילדות 

גרנו בסביבה מאד יהודית, המקום היה קיבוץ גלויות בסביבה שלנו גרו ממדינות אירופה וממדינות המזרח, לא חשנו ניכור ולא היה ניכור. כולם היו שווים ואף אחד לא התייחס למוצא שלנו, לפחות כך זה הרגיש אצלי.

בתקופה הראשונה למדתי בבית ספר רש"י שהיה על שפת הים בגבעת עלייה ביפו, הלימודים נלמדו בשתי משמרות, משמרת בוקר ומשמרת אחה"צ. במשמרת השנייה היינו אוכלים בבית הספר ארוחות שמומנו ע"י הממשלה. עד היום נשאר לי הטעם הטעים של האוכל.

גם את הספרים, המחברות והעפרונות קיבלנו בבית הספר, כשסיימנו מחברת היינו ניגשים למזכירות עם המחברת המלאה וקיבלנו מחברת חדשה.

כפי שציינתי, בתקופה הראשונה במגורי בבת ים היינו בעיקר אוהבים ללכת לים זה לאחר שחזרנו מבית הכנסת.

בכיתה ז' העבירו אותי לבית ספר "מצודת ציון" ברחוב יפת.

אני בבר המצווה – חגגתי בעלייה לתורה בבית הכנסת הגדול בבת ים ואולמי סביון בתל אביב

התקופה השנייה היא כבר תקופת התיכון (היה בית ספר יסודי ותיכון, לא היתה חטיבת ביניים).

באותה תקופה היו שני סוגי תיכונים: הראשון תיכון עיוני (יוקרתי) והשני תיכון ללימוד מקצוע, כדי להתקבל לתיכון עיוני היה מבחן "סקר" שנערך בסוף כיתה ח', מי שהצליח היה מועמד לתיכון העיוני, מי שלא כל כך הצליח היה הולך ללמוד מקצוע כגון מכונאות רכב, חשמלאות רכב, מסגרות, כרסמות ועוד מקצועות טכניים.

לשמחתי, התקבלתי לתיכון העיוני, התיכון שלמדתי הוא "בית וגן" בבת ים ברחוב קדושי קהיר. למרות שזה היה תיכון דתי היו כיתות מעורבות של בנים ובנות והרגשנו ממש טוב עם זה.

מהתיכון נשארו לי שני חברים: משה קזס (שהוא אח של אישתי לשעבר אביבה) ודודו פרו, שגר היום ברמת הגולן, עם דוד הייתי גם בצבא יחד, עד היום אנחנו בקשר, אבל מתראים לעיתים רחוקות בגלל המרחק הגיאוגרפי.

בתיכון, כל הכיתה היו חברים, הבילוי שלנו היה ללכת לסרטים בעיקר במוצאי שבתות. לא היו באותה תקופה מועדונים. כל שבוע, בד"כ בימי שישי, היינו עורכים מסיבה אצל אחד החברים כך שבפועל בערך פעם בשנה היינו עורכים מסיבה אצלי בבית. למסיבה היו מגיעים חברים רבים (ביום המסיבה הייתי מבקש מהורי שיצאו מהבית). היינו רוקדים ריקודים סלונים, רוק, טוויסט, סמבה וסלואו. היינו מכינים ארוחה בסיסית לחברים ושתייה קלה (לא היו משקאות חריפים בכלל). גם אחיי היו עושים מסיבות כך שלפחות שלוש או ארבע פעמים בשנה הדירה שלנו אירחה חברים רבים. בילוי נוסף שלנו בתיכון היה ללכת לים, לשחק מטקות ולשחות ,הפעם זה היה ללא ההורים. לפעמים היינו הולכים לבריכה, היינו מצטיידים מהבית באוכל ושתיה והיינו מבלים בבריכה כל היום, עד לשעות הערב. היינו מבלים גם בתל אביב, בעיקר בדיזנגוף, או נוסעים לנמל תל אביב לאכול גלידה מונטנה (הזכור מסרטי אסקימו לימון).

אני בנעוריי

טיולים ופנאי

בתקופת התיכון, היינו יוצאים גם לטיולים שנתיים שנמשכו יומיים. בכתות הגבוהות אפילו ארבעה ימים. לטיולים האלה היו נוסעים במשאיות, לא היו מושבים כמו באוטובוס אלא מושבי עץ ארוכים לאורך המשאית, זכור לי כי הטיולים האלה היו כייפים.

עם הורי, נסענו פעם בשנה ליער בן שמן, החברים של הורי היו שוכרים משאית וכל החברים כולל הילדים היינו מגיעים ליער זה היה הבילוי במשך כמה שנים ביום העצמאות, פיקניק בחיק הטבע.

חגים וחגיגות 

לכל חג היה את המאפיין שלו:

ט"ו בשבט – היה חג מאוד אהוב בבית. חגגנו אותו כשאבי היה קונה פירות יבשים כמו: משמשים, חרובים, תאנים, תפוחי עץ והיינו נהנים לאכול אותם. בבית הספר היינו יוצאים בבוקר כל הכיתה לנטיעות והיה גיבוש חברתי.

פורים – לקראת פורים תמיד היינו מתרגשים כי אהבנו את החג הזה לא היו תחפושות רבות, היינו מתחפשים לדמויות ממגילת אסתר כמו מרדכי היהודי, אסתר המלכה, היינו מתחפשים גם לקאובוי, לדמויות מראשית המדינה, לשוטרים ולחיילים. לא היו הרבה תחפושות אבל מאוד נהננו והתרגשנו מהתחפושות.

פסח – פסח הוא חג דתי. אהבתי את פסח בגלל החופשה הארוכה. אני זוכר את ההכנות הרבות שאימא שלי היתה מכינה. בפסח אסור שיהיה חמץ ולכן אימא שלי הייתה מנקה את הבית ביסודיות. היתה מוציאה את הבגדים מהארון ומנקה אותו עד שלא יימצא חמץ. אמי הייתה מנקה את ארונות המטבח ביסודיות ואז פשוט היה אסור לנו להסתובב עם לחם בבית, היינו חייבים לאכול רק במטבח. יומיים לפני החג עצמו סבא שלי היה מחמם סיר גדול מאוד, הסיר היה בחצר, מתחת לסיר היו עצים בוערים והסיר היה מלא במים כשהמים רתחו סבא שלי היה מכניס את כל הכלים שהיו בבית כמו סירים קטנים, מחבתות, סכום וכך למעשה הכשיר אותם לפסח.

ערב לפני ערב החג הבית כבר היה נקי ומוכן לפסח ואז אבא שלי היה מחביא חתיכות של לחם בכל מיני מקומות בבית, כאילו יש חמץ, בבית ואנחנו הילדים היינו מחפשים את חתיכות הלחם עם נר עד שמצאנו את כל החמץ. (אנחנו הילדים גם היינו עוזרים בניקיונות הבית). בערב החג, בבוקר, לקחנו את כל החמץ שמצאנו והיינו יוצאים לחצר ושורפים את זה וכך למעשה מילאנו את המצווה של איסור חמץ בפסח.

בערב החג לאחר שחזרנו מבית הכנסת עם אבא שלי היינו יושבים סביב השולחן לסעודת החג ואבי היה יושב בראש השולחן, היינו קוראים בהגדה של פסח ומחפשים את האפיקומן, מי שמצא את האפיקומן קיבל מתנה (בתקופה ההיא לא היו מתנות כמו היום, לקבל מתנה זה היה אירוע משמח ומאד מרגש).

זכור לי מקרה שאבא שלי ביקש מאחי לפתוח את הדלת לאליהו הנביא. אחי קם ופתח את הדלת. לפתע הופיע מישהו בדלת, אחי ממש נבהל הוא חשב שהוא אליהו הנביא.

אהבנו את המאכלים של פסח ועוד יותר אהבנו את החופשה של פסח.

ל"ג בעומר – את החג הזה אהבנו במיוחד למרות שזה לא חג. היינו אוספים הרבה עצים ככל שהמדורה הייתה יותר גדולה כך היה יותר כיף. היינו זורקים תפוחי אדמה לאש ונשארים ערים עד הבוקר.

יום העצמאות – היה יום מיוחד בילדותי. כל שנה היה מתקיים מצעד, במצעד היו כלי נשק טנקים מטוסים. במצעד היה מאד מרגש לראות את כל כלי הנשק את כל החיילים. היינו עומדים מצידי הכביש ומריעים להם כשהם היו חולפים. אחרי המצעד היינו נוסעים לעשות על האש ביער בן שמן. בפיקניק היו כל החברים של הורים שלי וילדיהם.

שבועות – אחד השמות של שבועות הוא חג המים שבו היינו משפריצים מים אחד על השני. מילאנו מים בשקיות ניילון וזרקנו אחד על השני. חג זה היה ממש חג אהוב כי אכלנו מאכלי חלב מסורתיים: בלינצס, בורשט קר, פשטידות, עוגות גבינה, מלאי (סוג של עוגת גבינה), קרעפלך ממולא בגבינה.

ראש השנה – חג הנמשך יומיים בעיקר אהבנו לשמוע את תקיעת השופר בבית הכנסת. אהבנו את מנהג התשליך ביום הראשון של החג שבו היינו הולכים לים וזורקים אבנים לים כדי לכפר על כל העוונות שעשינו בשנה החולפת.

יום כיפור  – החג הכי חשוב ליהודים. חג שבו צמים ובערב החג היינו אוכלים ארוחה מפסקת ונכנסים לצום, עד מוצאי החג זה מה שזכור לי בחג.

סוכות –  במוצאי כיפור היינו מתחילים לבנות את הסוכה. מאוד אהבנו לקשט את הסוכה את כל הקישוטים היינו מכינים בעצמנו:  שרשראות, מנורות בריסטולים ועוד. סבא שלי נהג לישון בסוכה כל החג, כל שנה היה גשם בסוכות.

שמחת תורה – אהבנו את החג הזה, היינו הולכים לבית הכנסת ורוקדים עם ספר התורה. בחג הזה מתחילים לקרוא את התורה מחדש. מה שגם אהבנו בחג הזה שקיבלנו דגל מקושט מנייר על הקרש של הדגל ההורים שמו לנו תפוח עץ ועליו נר.

צבא

התגייסתי לצהל בתאריך 27/7/1973 (אני זוכר עד היום את המספר האישי שלי). להתגייס לצבא זה היה גאווה גדולה לא זכור לי ששמעתי מישהו מהחברים שלי שלא רצה להתגייס.

כל מי שאני מכיר והיה בכושר קרבי התגייס לחילות קרביים ובעיקר לחיל הרגלים. עברתי מבחנים די קשים כדי להתקבל לסיירת "אגוז", הסיבה היחידה שהתגייסתי ל"אגוז" היא כי חבר שלי, דוד פרו, מהתיכון גם הוא התגייס לסיירת הזו (כי אחיו היה גם כן בסיירת). האימונים היו מאד מפרכים. את השלב הראשון של הקורס שנמשך שלושה חודשים עשינו במחנה שרגא ליד "נהריה" שהיה בסיס הטירונים של חטיבת גולני. זכור לי שכל שישי שבת יצאתי הביתה למרות שכל החברים נשארו כי כל שבוע הייתי חניך מצטיין. הצ'ופר היה לצאת הביתה לשישי שבת ולחזור לבסיס במוצ"ש.

לצערי, מלחמת יום הכיפורים פרצה באמצע הקורס. אותי ואת כל הטירונים גייסו למחנה כורדני כדי להעמיס פצצות על משאיות, כדי לשלוח אותם לצפון לחמש את הטנקים. אני זוכר שלאחר מספר ימים, נגמרו כל הפגזים והטנקים היו חשופים כי לא היו להם פצצות לשמחתינו מי שבא לעזרתינו באותם ימים הייתה הידידה הגדולה שלנו ארהב.

לאחר המלחמה המשכנו באימונים שלנו בבסיס של גולני, כשהסתיים השלב הראשון, עברנו לשלב ב' המתקדם שבו למדנו להיות לוחמים מוכשרים, זה היה בבסיס שנקרא ג'למי והוא נמצא ליד יקנעם. האימונים היו מאד קשים ומפרכים. לא ישנו הרבה לילות אבל בסוף האימון הפכנו לחיילים מוכשרים מאד.

לאחר הקורס שלחו אותנו לפלוגות השונות ומשם שלנו אותנו למוצב שנקרא "חיפה" במובלעת הסורית (המלחמה המשיכה).

לאחר תקופה מסוימת הודיעו לנו שכל החיילים חייבים לעשות הסבה ולהיות טנקיסטים (במלחמה נהרגו הרבה מאד טנקיסטים ולא היו טנקיסטים). עברתי את כל השלבים של הטנקיסטים והפכתי להיות מפקד. הטנקים שלנו היו בסיני (כדי להגיע לסיני היינו נוסעים באוטובוסים כשש שעות ואפילו יותר עד לבסיס). יום אחד הודיעו לנו שהטנקים עוברים לרמת הגולן, זה היה מאד קשה להעביר את הטנקים, כל הטנקים הועברו על רכבת. לא זוכר כמה זמן זה נמשך אבל לפחות יומיים היינו על הרכבת.

באיזה שהוא שלב, כשהייתי מפקד מטווח נפגעה לי השמיעה וכבר לא יכולתי לשמוע היטב (בטנקים חייבים לשמוע טוב את הפקודות) לכן נאלצתי לעשות הסבה לחיל השלישות.

נשארתי בצבא עד גיל 27 והשתחררתי בדרגת סרן, עשיתי מילואים עד גיל 48 בערך.

אני חייל בסיירת אגוז. סיימתי בדרגת סרן את שירותי בצבא

אמי מביאה אוכל לכל החיילים בצבא. היתה נוסעת במונית ואוטובוס עד יקנעם במיוחד להביא לנו אוכל

נישואין

עם אביבה למשפחת קזס התחתנתי בתאריך 10/9/1979, את אביבה הכרתי כשהיתה בת חמש. הייתי החבר של אח שלה והיינו שוהים בבתים אחד של השני הרבה וכך הכרתי אותה.

ביום החתונה באולמי אואזיס ברמת גן – אני ואשתי אביבה קזס – 1979 (הייתי חייל)

במהלך השנים נולדו לאביבה ולי לנו שלוש בנות מקסימות. חן הנשואה לרפי חזק ולהם שלושה ילדים: מיקה, ארבל וליבי. גל הנשואה לאסף גלברד ולהם שני ילדים: כפיר ודור. פז הנשואה לאריאל מורי ועדיין אין להם ילדים.

 לידה ראשונה נולדה לנו חן – אימא של מיקה

מיקה ואני

דובי ושלושת בנותיי גל חן פז ונכדתי מיקה

משפחת שטיין קזס. עם חמשת הנכדים ברוך השם. סבא וסבתא נרצחו בשואה וזו תמונת הנצחון שלנו!

תעסוקה 

לאחר השחרור מהצבא (הייתי בשירות חובה ובשירות קבע כשמונה שנים) התקבלתי לעבודה בבנק לאומי בתאריך 20/11/1980, עברתי תפקידים רבים בבנק, אני שייך לדור בבנק שעבר את כל שלבי ההתפתחות הטכנולוגית משלב העבודה הידנית של חישובים באמצעות מכונת חישוב ועד למחשבים ענקיים ואיטיים שהיו משותפים לכמה יחידות בבנק, עד לסיום עבודתי בבנק שבו המחשבים היו מהירים ואישיים היכולים לבצע פקודות רבות. בבנק עבדתי 41 שנים. בתאריך 31/12/2021 פרשתי מהבנק ומאז אני בפנסיה ונהנה מכל רגע.

געגועים

מתגעגע לתקופת הילדות, בה החיים היו פשוטים, לא היה שפע אבל היו חיים טובים. לא הבחנו בין אשכנזי לספרדי כולם היו חברים של כולם כולנו היינו קיבוץ גלויות מושלם. מתגעגע לתיכון, בו היינו קבוצה ממש מגובשת של חברים, למדנו יחד, בילינו יחד, זוכר את המסיבות שערכנו כל שבוע בביתו של אחד החברים (לא היינו הולכים למועדונים, כי לא היה), אבל היו מסיבות כייפיות של הרבה חברים מוסיקה וריקודים (לא היו סיגריות ולא היו משקאות חריפים).

מתגעגע לחופשות שהייתי מגיע הביתה ואמי הייתה מפנקת אותי בעוגות גבינה ועוגות תפוחי עץ שהייתה אופה והיו טעימות. עד היום אני מרגיש את הטעם שלהם. זוכר את הממליגה והבורשט (מרק חמיצה) וגם את הבורשט הקר שהיינו שותים בשבועות ואת הבלינצסים הטעימים.

מתגעגע לאבא שלי שנפטר כל כך צעיר, עד היום אני ממש מצטער שלא הצלחתי לשמוע את כל הסיפור שלו. כל מה שאני יודע עליו ועל מלחמת העולם השנייה הוא משמועות ומאנשים שדיברו והסיפורים קרמו עור וגידים, אך עד היום יש הרבה דברים שאני לא יודע עליו. לאט לאט בנינו את הסיפור המשפחתי של משפחת שטיין.

מתגעגע לאח שלי, דוד ז"ל שנפטר בגיל כל כך צעיר ממחלת הסרטן בן 41 בלבד. דוד עבד בקמ"ג (קריית מחקר גרעיני) ונחשף לחומר רדיואקטיבי, זה מה שגרם לו למחלה הארורה.

תמונות מפעילות במהלך התוכנית: סבא דובי, הנכדה מיקה וחברותיה

קישור לסרטון – דובי מספר על חוויות מנעוריו 

קישור לסרטון – דובי מספר על בית הוריו ניצולי השואה

קישור לסרטון – זכרונות ילדות – בילוי בים 

הזוית האישית

סבא דובי שטין: פרויקט זה הינו פרויקט מדהים, טוב שיש פרויקטים כאלה שיכולים לתעד ולתמצת את חייו ומעשיו של הסבא (לדעתי, צריך לשתף גם את הסבים והסבתות האחרים). אישית, הפרויקט נתן לי זווית ראייה נוספת על הנכדה הבכורה שלי, למרות שאני רואה אותה מידי יום, אבל לפתע אני רואה את הרצינות שלה, את ההתמדה שלה, את הניצוץ בעיניים שלה ושלי ואת הקירבה והאינטימיות שנוצרו בנינו. כה לחי עלו והצליחו!

מיקה ושירה:

מיקה מרגישה שהיא מכירה כעת טוב יותר את משפחתה של אימא שלה: חן. החוויות והסיפורים הותירו בה רושם אדיר. מיקה מקווה שיהיו לה סיפורים דומים מהסב הנוסף והסבתות.

שירה מרגישה שהיא מבינה יותר אילו חיים היו פעם ושפעם לא היה להם כל מני דברים בסיסים שלכולם יש היום.