מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי אשר משורר, נולדתי בתאריך 14.08.1935 בירושלים, פלשתינה – ארץ ישראל. להורי, אברהם ניסן משורר ולזמירה מני.

אמי זמירה ז"ל

אמי זמירה, נולדה למשפחה ידועה ועתיקה בחברון בשנת 1929, בפרעות תרפ"ט. מאורעות תרפ"ט היו פרעות אלימות, מעשי טרור ורצח שעשו ערביי ארץ ישראל נגד היהודים מהיישוב היהודי בארץ ישראל. במאורעות הקשים נרצחו 133 יהודים ו־339 נפצעו, ויישובים וקהילות ברחבי ארץ ישראל נהרסו ונחרבו ובמיוחד סבל היישוב היהודי בחברון, בה אירע הטבח הנורא.

סבי סבתי ואימא שלי גרו בחברון. אימא שלי בת 16 הצעירה מאחיותיה, התגוררה לבד עם הוריה בזמן שארבעת אחיותיה הגדולות נשלחו ללמוד בירושלים. בזמן הפרעות, הגיעו ערבים מוסלמים לחברון ורצחו עשרות אנשים. אימא שלי ראתה את השחיטה, עלתה במהירות לגג הבניין בעל ארבעת הקומות ופתחה את החלון כדי לברוח משם, בזמן שראתה את שכניה מתבוססים בדמם. למזלה, שכן ערבי שהיה ידיד של המשפחה החביא אותם וככה הם ניצלו.

בבת אחת אימא שלי איבדה את כל מה שהיה לה. הצבא הבריטי חילץ אותם והם עברו לירושלים. מיד אחר כך, אביה נסע לעיראק לפעילות שד"ר,  – שַׁדָּ"ר ראשי תיבות של שָׁלִיחַ דְרַבָּנָן, זה היה הכינוי שניתן ליהודים שנשלחו מארץ ישראל לגייס תרומות בקרב הקהילות בגולה. התרומות נועדו לבניית היישוב היהודי בארץ ישראל. אביה הוא יצא בשליחות כשד"ר, מפעילות זו לא שב יותר. אימא שלה לא עמדה בצער על שאיבדה את כל עולמה ונפטרה משברון לב.

באותה שנה פורסמה כתבה בעיתון הארץ בשם: "מה שראיתי בחברון", שאותה כתבה אמי בה היא מתארת את אותו ליל זוועות שחוותה. אמי נשארה לבד והיא בת 16 בלבד, בנתה לעצמה חיים חדשים בירושלים, תוך השכחה מודעת של העבר, של בית אבא. לימים, כשעמדנו אחי ואני על דעתנו וגילינו עניין במה שהיה, מיעטה אימא לדבר על חברון ועל ילדותה, כל אזכור, גרם לה להתכנס בתוך עצמה, או להסיט את נושא השיחה, כך שלצערי רק מעט מאוד מתקופת ילדותה של אמי ניתן היה ללקט ולפיכך, אני רואה את אימא שלי כניצולת שואה.

אני, אשר משורר ואחי התאום יעקב משורר בשנת 1941 בירושלים

אבי אברהם, ניסן משורר ז"ל

אבא שלי, אברהם ניסן מני, נולד בסטולין, בפולין. העיירה הזאת נשרפה כשהוא היה בן תשע והמשפחה עברה לסרני ושם הוא למד בבית ספר אורט – במגמת נגרות. אבי השתייך לתנועת הנוער השומר הצעיר ושם המליצו לחניכים ללמוד מקצוע כמו בנאות, פחחות ושאר מקצועות שיכולים לתרום לבניית הארץ ושניתן להתפרנס מהם בניגוד ללימוד תורה כמקובל באותה התקופה.

בשנת 1925, לכבוד פתיחה של האוניברסיטה העברית בירושלים, נשלח אבי לישראל כנציג התנועה. בעקבות הביקור הזה בארץ הוא החליט שהוא רוצה לעלות לישראל. הוא חזר לסרני לתקופה קצרה ואז הוא עלה לארץ. באונייה בדרך לארץ הוא הכיר אנשים שאיתם הגיע לקיבוץ, משם המשיך לירושלים. הוא הצטרף להגנה, היה מדריך ג'ואג'יצו עבר קורס מפקדים והיה מדריך נשק, במקביל הוא פתח נגריה בירושלים. לימים הכיר את זמירה מני ונשא אותה לאישה.

ילדותי

בשנת 1935 אני ואחי התאום הזהה נולדנו.

גדלנו בירושלים, בשכונת כרם אברהם, בתקופת המנדט הבריטי. ביתנו עמד בסמוך ל"שדה", שכלל את שדות הבר של תל ארזה ואת חורשת שנלר. עם שובנו מן הגן, הרשתה לנו אימא ללכת לשדה, בתנאי שלא נתרחק מהבית ונשאר צמודים זה לזה. כבר בכיתה א', סדר היום שלנו היה כזה: לפני הצהריים הולכים לבית ספר, ואחרי ארוחת צהרים, רצים, כמובן, לשדה. "לאן אתם ממהרים?" שואלת אימא "הולכים לאסוף דברים שווים", עונים אנחנו. ואכן תמיד חזרנו מן השדה עם "דברים שווים": חרקים, עקרבים, נחשים, אבנים, מאובנים, חרסים ומטבעות עתיקים. כל דבר שווה. את השלל היומי היינו מסדרים בתך מגירות שאלתרנו במרפסת. את בעלי החיים היינו שמים בכלובים ושם חקרנו את אורכות חייהם. מידי פעם היה משתחרר איזה נחש, או מתגלה בבית איזה עקרב שנמאסה עליו הישיבה בכלוב והחליט לצאת לטיול. אמי חשבה שכל האספנות הזאת וכל השרצים שהבאנו הביתה לא יעזרו לנו בחיים ומוטב היה אם היינו משקיעים זמן בלימודים כדי שנוכל בבוא העת להיות מורים. "מורים זה מקצוע מכובד וגם יש להם הרבה חופשים". השאיפות שלנו היו שונות בתכלית. אחי הארכיאולוג, ואני הביולוג הם העדות לכך.

מחנך כיתתינו, כיתה ג', היה המשורר אדון מרדכי טמקין. הוא היה אדם טוב לב, אוהב ואהוב על תלמידיו. מעולם לא הרים קול ולא ממש העניש. אנו התלמידים התאפקנו לא לנצל את "חולשותיו "אלה ולא הצקנו לו כפי שנהגנו להציק למורים אחרים. יום אחד נעדר המורה מבית הספר ונאמר לנו כי הוא חולה ומאושפז בבית חולים. אדון טמקין חזר ללמד רק כעבור חודשיים ימים. קיבלנו אותו בהתרגשות, ואחד התלמידי ביקש לקרוא בפניו את הברכה שחיבר לרגל שובו. בברכתו, דיבר התלמיד, אלכס שמו, על געגועים למורה הטוב ודאגתו הרבה לבריאותו. והוא חתם את דבריו במשפט: "תהיה בריא ותאכל פיסטוקים". המולת צחוק נבוך התשפטה בכיתה, אך אדון תמקין, דווקא אורו פניו והוא מייד פתח והסביר לנו, שהברכה של אלכס היא הברכה המרגשת ביותר שהוא קיבל אי פעם, ושפיסטוקים, כידוע, הם מצרך נדיר ויקר שנועד לעשירים בלבד, שכמובן לא נראו אז במחוזותינו, ואלכס ברוב פשטות ותום, איחל למורו להתענג בדבר שנראה לו הכי נדיר והכי טעים בעולם, ועל כך הוא מודה לו מקרב לב. ברכה זו, בשינוי קל, שובצה מאוחר יותר באחד משיריו של תמקין.

הזוית האישית

אמה: אני וסבא שלי מאוד נהנינו מתהליך העבודה. התהליך גרם לי ללמוד יותר על סבא שלי ועל שורשי משפחתי והחוויות שעברו בעבר. בנוסף התהליך הידק את הקשר שלנו והפך אותנו לקרובים יותר.