מאגר סיפורי מורשת

שמי דבורה שרה מחוי נולדתי בתאריך 15.8.1948 בולבז'יך שבפולין, הוריי בחרו לי בשם דבורה על שמה של סבתי ובשם שרה על שמה של סבתי השנייה.

לאבי קראו שמעייה והוא נולד בפולין, לאמי קראו רגינה וגם היא נולדה בפולין.

אמי ברחה לרוסייה בזמן השואה ומשפחתה נספתה בשואה בפולין, אבי היה בגטו ברגן בלזן בפולין ושמו אותו בצינוק צפוף ושם היה חלון קטן מאוד ויום אחד הוא נרדם ואז פתאום אמו הופיעה לו בחלום וצעקה עליו, היא אמרה לו: "שמעייה מה את יושב ככה? תקום, תפתח את הסורגים ותברח", לאחר מכן הוא הלך לחלון והצליח לפתוח את הסורגים עם ידיו והשתלשל בצינור למטה, לאחר מכן שבר את הצינור, חיסל שני חיילים נאצים והצליח לברוח מהגטו.

ההחלטה לעלות לישראל

גדלתי בלגניצה שבפולין, למדתי שם עד כיתה ג', הייתי בבית ספר של גויים לכן למדתי עברית בבית, כשגדלתי יותר התחלתי להרגיש את האנטישמיות, לכן אבי לא נתן לי ללכת לבית הספר יותר. הוריי התיעצו עם חברם היהודים ולבסוף החליטו לעלות לארץ ישראל וכך היה.

בילדותי

גרנו במושב בשם טירת יהודה, שם הייתי עד גיל 13 ולאחר מכן עברנו לשכונת נווה צדק בתל אביב ולמדתי בבית ספר דיזינגוף . בהמשך עברתי לתיכון דתי והצטרפתי לתנועת הנוער בני עקיבא. אבי נפטר כשהייתי בת 16 ולכן הפסקתי את הלימודים בבוקר. נאלצתי להתחיל לעבוד בבוקר ולקחתי קורסים ללמידה בערב, כך יכולתי לעזור לפרנס את אימא שלי. את כל הכסף שהרווחתי מהעבודה הבאתי לאמי, שום שקל לא שמרתי לעצמי.

הכרתי את בעלי אשר כשהייתי בת 17, הוא בדיוק התגייס להנדסה קרבית בצבא. הכרתי אותו במועדון השכונתי, לפני כן רק ראינו אחד את השני בשכונה, עד שלבסוף היה לו את האומץ להגיד לי שהוא רוצה לצאת איתי.

כיום אנחנו נשואים כבר 54 שנה, בזמן מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973 נולד לנו הבן האמצעי, לא היה לי איך להגיע לבית החולים, לכן אחותי ואני הלכנו ברגל והלכנו לצומת ושם נהג אוטובוס ראה אותנו והבהב לנו ולקח אותנו לבית החולים. בעלי לחם במלחמת יום הכיפורים באותו זמן, לכן לא ידע על הולדת בנו, מכיוון שאז לא היו טלפונים ניידים. באותו זמן, גיסי הלך לקצין העיר ואמר להם להודיע לו שנולד לו תינוק והוא צריך לחזור הביתה.

בעברי אהבתי לרקום תמונות, לסרוג, לצייר, ליצור בובות משאווה, התנדבתי במד"א ואפילו קיבלתי תעודת הצטיינות.

הזוית האישית

סבתא דבורה: היה לי מאוד כיף לעשות את העבודה עם נכדתי ולספר לה את הסיפור שלי, אני חושבת שזה טוב וחשוב להעביר את הסיפור חיים שלנו לדורות הבאים.

ליהיא מחוי: היה לי מאוד כיף ומעניין לעשות את העבודה הזאת, אני חושבת שזה מאוד חשוב להקשיב לסיפורים של הסבים והסבתות שלנו ולדעת מה הם עברו בילדותם.