מאגר סיפורי מורשת

שמי רונית אברמוביץ נולדתי ב 1951 בחיפה.

גדלתי בחיפה  והחל מכיתה ה' הייתי בצופים בשבט הילל, בגדוד חרמש.  זו הייתה השנה הראשונה של הצופים בתקופה הזו. הזיכרון שלי, הוא זיכרון חיובי במבט על הילדות. בצופים היה מפגש חברתי, והמפגש התקיים בצריף. לא מבנה גדול כמו שהיום יש בתנועות נוער. הצריף היה בלי מזגנים, עם גשם שטפטף לתוך הצריף. היה פשוט, אבל כולם מאוד אהבו את המקום. גם היום כשאני נפגשת עם החברות, אנחנו נזכרות איך כולם אהבו את המקום.

הצריף היה ליד הגנים הבהאים. היינו מקפידים להגיע ביום שלישי ושבת. מכיוון שהצריף היה על הר הכרמל, ברוב הפעמים היינו עולים עד פסגת הכרמל, והיינו קוטפים פרחים. פעם היה מותר לקטוף את הפרחים, היום כבר אסור לקטוף את כל הפרחים.

אני נזכרת בטיולים שהיינו עושים, היינו יושבים בתוך משאית פתוחה עם ספסל באמצע, ותמיד כולם שרו והיו שמחים. בכל עצירה של המשאית היינו עפים אחד על השני, אבל הכל היה באווירה טובה. היינו יוצאים למחנה של כמה ימים, והיינו ישנים באוהלים שהיינו מקימים לבד, היינו מביאים אוכל לכמה ימים, ביחד היינו מבשלים ומכינים אוכל. לא היה קייטרינג. האוכל היה מאוד טעים לנו הילדים, והאכילה במחנה הייתה כיפית. היינו עושים הכל לבד. ההורים לא ידעו לאן אנחנו נוסעים, כי לא היו טלפונים. היינו מקימים מבנים עם סנדות, קשרנו חבלים, תלינו דגלים. זו הייתה הדרך להעסיק אותנו. היינו יושבים מסביב למדורה. אלו היו דברים פשוטים. ותמיד היינו שמחים ומאושרים, גם עם המעט שהיה.

חלק מהבנות שהיו איתי בצופים חזרו להיות איתי בקשר, בעיקר קשר טלפוני. עם החברה הכי טובה שלי בצופים, אני בקשר גם היום, אנחנו מדברות הרבה בטלפון. היינו יחד גם בבית הספר. בבית ספר היינו רק בנות, ובמסיבות היינו נפגשים עם בית ספר אחר, שהיו בו רק בנים. והבטחתי שהילדים שלי ילכו לבתי ספר מעורבים, ולא לבתי ספר נפרדים.

ביום העצמאות היינו יורדים לחיפה בעיר לרחוב העצמאות, היה מצעד של הצבא, היו עוברים טנקים ,נגמ"שים ומשאיות. חיל הים עם הבגדים הלבנים. אבא שלי היה צייר שלטים, הוא לקח את הסולמות של הסדנה, שם עליהם קרשים, יישבנו עליהם גבוה וראינו את המצעד מגבוה. (היום גם המצעד לא קיים וגם אבא שלי כבר נפטר). אבא שלי היה מכין שלט של מנורה לכל השכנים, וכל שכן היה מקשט בפרחים, והיה דגל ארוך על הבניין בחזית הבית. היינו יורדים בכל יום שבת לאכול פלאפל, אמרנו יורדים כי הפלאפל היה בהדר, ואני גרתי בהדר הכרמל. וכשהלכנו לצופים אמרנו עולים, כי הצופים היה בכרמל.

היו מסעדות בחיפה גם בתקופה הזו. במלונות, ובעיר התחתית. השלט במלון דן כרמל, הוא שלט שאבא שלי הכין. השלט הוא אותיות שכתובות על המבנה, הוא הכין את השלט לפני שישים שנה, והוא עדיין השלט המרכזי בכניסה למלון. השלט עשוי ממתכת, והוא יפה כמו שהוא היה חדש. גם לפני שבועיים עברתי וראיתי את השלט.

כילדים הכל נראה לנו טוב. למזלי הייתה לי משפחה בריאה והכל היה לנו טוב בחיי, ההורים של יהיו מקסימים, וגם אחותי שתהיה בריאה.

כשאבא שלי נסע ללמוד בחו"ל הוא נסע לחצי שנה, והפליג באונייה, גם אמא שלי נסעה לתקופות ארוכות. היום הכל יותר מהיר. אני זוכרת את הטיולים המשפחתיים לצפת להבראה, התארחנו אצל משפחה, וגרנו אצלם. היינו נוסעים לשם באוטובוס, היינו עושים סיבוב בעיר צפת והלכנו לבריכת שחייה בעיר. נסענו לשם מספר פעמים לאותה משפחה.

טיילנו גם בירושלים, ובאילת – תמיד הנסיעות היו באוטובוסים. בירושלים הכי זכורות לי הסמטאות. אחרי מלחמת ששת הימים, הסתובבנו בסמטאות. היינו גם עולים להר הבית כשהיה מותר. והייתה גאווה גדולה אחרי מלחמת ששת הימים. לפני המלחמה היינו עולים לבניין בעיר ורואים את העיר העתיקה, ואחרי המלחמה הסתובבנו בתוך העיר העתיקה וזה היה מרגש.

בצבא שרתי בחיל האוויר, בבסיס הטכני. היה לי משעמם וכשביקשתי לעבור, העבירו אותי לקריה, איפה שהיום קניון עזריאלי. יש שם בסיסים גדולים של הצבא, ושירתי באחד מהם. שירתי במחלקה לצילום הכי טובה בחיל האוויר, והכי טובה בארץ. היינו מצלמים סרטי צילום ענקיים בטיסות. הסרטים היו מאוד כבדים וגדולים, ולרוב בנים שירתו שם. הייתי בין הראשונות שנכנסו לעבור במעבדה. היה לי מאוד מעניין במעבדה ובשנה הזו קיבלתי ביטחון. משה אברמוביץ היה מפקד המעבדה, הכרנו והתאהבנו, הייתי ישנה אצלו מדי פעם בנווה איתמר. כמה שנים אחרי השחרור התחתנו, ונולד לנו הבן הבכור, טל.

אחרי השחרור עבדתי בטלוויזיה הלימודית, בצילום. אחרי זה עברתי לעבוד בבית התפוצות, עבדתי במעבדת צילום, עשיתי כמאה תערוכות. שנה אחרי פתיחת המוזיאון כבר עבדתי שם. עבדתי שם ארבעים שנה. עבדתי עם אנשים טובים, ונשארנו ביחסים טובים, ואפילו קיבלתי תעודה של עובדת מצטיינת.

בשנים האחרונות לעבודתי, סגרו את מחלקת הצילום, מעבדות צילום היו כבר יקרות מדי, וכל מי שעבד בצילום עבר למחלקות אחרות, והציעו לי לנהל את החנות, יחד עם חברה שלי, גם הצלם שהיה איתנו הצטרף לחנות. כל נושא הצילום עבר לצלם ומעבדה מבחוץ. לצערי שינו את שם המוזיאון בית בתפוצות, לשם "אנו" וזה מאוד מפריע לי, כי אף אחד לא יודע מה זה אנו, וכולם מכירים את השם בית התפוצות.

תוך כדי העבודה במוזיאון נולדו לי גם איתן והדס, ובהמשך נולדו לי שמונה נכדים מוצלחים, יפים וחכמים.

הקפדתי שהילדים (וגם ניסיתי שכל הנכדים) ילכו לתנועת נוער, כי זו הייתה חוויה מאוד מיוחדת וטובה עבורי, ורציתי שגם הם יחוו אותה.

בגיל שישים ושבע פרשתי לפנסיה, ואני חיה בשמחה בנתניה ואוהבת להיפגש עם הנכדים.

הזווית האישית

ג'וני: "היה לי ממש כיף להיות עם סבתא שלי, וללמוד על העבר. אני חושב שהפרויקט חשוב ועוזר לכל אחד ללמוד על עברו.

סבתא רונית: אני מאוד גאה שאני מעצימה ומגדילה מאגר הסיפורים, והיה מאוד מרגש כי עבדתי במוזיאון (כשנקרא "בית התפוצות") ארבעים  שנה.