מאגר סיפורי מורשת

שמי לירן, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעד סיפור מחייו של סבא שלי ומתעד אותו במאגר המורשת של התכנית.

לסבא שלי, אביה של אמי, קוראים גרגורי גרץ. הוא נולד ב-12 לאוגוסט 1948 בוויניצה שבאוקראינה. אמו – שמה ברכה, נולדה ב- 1924 ברוסיה. אביו, דוד, נולד ב- 1918 בפולין. כשהחלה מלמחמת העולם השנייה, אביו של סבי ברח לרוסיה, להרי אורל ועבד במפעל צבאי. שם הוא הכיר את אמו של סבי. בשנת 1946 הוריו של סבא התחתנו. יש לו שני אחים והוא האח האמצעי. לאחיו הבכור קוראים שמעון, הוא נולד ב- 1947. לאחיו הצעיר קוראים יצחק והוא נולד ב- 1954. היחסים בין האחים היו טובים מאוד, גם בילדות וגם היום. הוריו התייחסו לכל האחים באופן שווה ולא עשו אפליות. הם גרו בבית משותף, כלומר הן חלקו מקלחת ומטבח עם דיירים נוספים. הדירה היתה מאוד קטנה כ – 12מ"ר, וכולם גרו בחדר אחד.

עד כיתה ה, סבי למד בבית ספר אוקראיני. לאחר מכן עבר ללמוד בבית ספר רוסי עד כיתה ח'. לאחר שסיים את בית הספר עבר לטכניון ללמוד מכונאות. בזמנו הפנוי היה משחק כדורגל, התאמן בחוג היאבקות ואקרובטיקה והיה מבלה הרבה עם חבריו בשכונה.

בגיל 18, בשנת 1967, סבי התגייס לצבא האדום ושירת במשך שלוש שנים, עד 1970. הוא שירת רחוק מהבית והיה חוזר לחופשה קצרה פעם בשנה. בתור חייל בחיל התחזוקה שבו הוא היה חשמלי ומכונאי, הוא היה עוזר לבנות חלקים של כלי נשק, טילים וחלקי רכב.

ההיכרות עם סבתא 

סבי וסבתי גלינה הכירו במקריות. כשסבא שלי חזר מהצבא הוא התלווה לאחיו הגדול, אשר היה אמור להיפגש ולהכיר את סבתי. סבתא שלי עבדה בטלגרף ובאמצע יום עבודה שומר קרא לסבתי לרדת כי מחכים לה שני בחורים. סבתא ירדה למטה על מנת לראות מי הגיע. כבר בפגישה הזו היא מצאה חן דווקא בעיני סבי. הוא מיד התחיל לדבר איתה וביקש ממנה את מספר הטלפון שלה. באחד הימים סבא התקשר לסבתא והזמין אותה לדייט (פגישה רומנטית). משם הם המשיכו לצאת עד שהחליטו להתחתן. הם התחתנו בתאריך 15.08.1970. בשנת חתונתם הייתה מחלת הכולרה, לכן הרבה מחבריהם ובני משפחה לא יכלו להגיע לחתונתם.

בשנת 1974 נולד הדוד שלי, פליקס, אחיה של אמי, ובשנת 1979 נולדה אמי. הם גרו בויניצה עד שנת 1990. בשנת 1989 סבי עם אחיו הבכור נסעו לארץ ישראל כדי לבקר את דודתם ולהכיר את הארץ. הם היו בישראל כחודשיים וחזרו עם חוויות טובות ורצון גדול לעלות לארץ. כאשר שהה בארץ, סבי ביקש לעשות ויזה, כדי שיוכל לעלות עם משפחתו לארץ.

כאשר חזרו לברה"מ, קרובים, שכנים וחברים התעניינו לדעת על ארץ ישראל. סבא ישב וסיפר לכולם על היופי של המדינה, על התושבים הנחמדים. לאחר שקיבלו אישור מהשלטונות הם החלו להתארגן לקראת הטיסה. את כל תכולת הבית – כמו רהיטים, מוצרי חשמל, בגדים, ספרים, משחקים ואפילו את הפסנתר של אימא שלי – הם ארזו בארגזים ענקיים שנשלחו באונייה לארץ ישראל ולקחו איתם לטיסה רק בגדים מתאימים והכי נחוצים. בנוסף, הם היו צריכים לעזור להורים של סבא שלי לארוז ולהתארגן לקראת הטיסה מכיוון שהם עלו ביחד.

בינואר 1990, סבא וסבתא נסעו למוסקבה, על מנת לטפל בכל הניירת בסוכנות היהודית ושגרירות ישראל. בשגרירות הם עמדו בתור כמעט יום שלם ולאחר שקיבלו אישורים ואת כרטיסי הטיסה הם חזרו לויניצה. שבוע לפני הטיסה המיועדת כל המשפחה יחד עם הוריו של סבי, נסעו למוסקבה. שם כולם התגוררו אצל הדודה של סבתא שלי עד יום הטיסה. בתאריך 14.02.1990 הגיע יום הטיסה. תחילה הם טסו לבודפשט ולאחר המתנה קצרה, העלו אותם עם מטוס אל-על ענק שהיה מלא בעולים חדשים.

לפני הנחיתה הם ראו את ישראל היפה מלמעלה: היו הרבה אורות, כל הכבישים היו מוארים והם מאוד התרגשו. כשהמטוס נחת כולם מחאו כפיים, שרו "הבאנו שלום עליכם" והיו כאלה שגם בכו מרוב אושר והתרגשות. בארץ קיבלו אותם הרבה אנשים בנעימות, כיבדו אותם באוכל ושאלו שאלות. לאחר שקיבלו תעודת עולה, שלחו אותם במונית להרצליה, שם התגוררה דודה של סבי והיא זאת שקיבלה אותם בארץ.

עוד לפני שעלו לארץ, דודה של סבי השכירה עבורם דירה והם עברו אליה לאחר מספר ימים. כשנכנסו לדירה היא היתה מלאה ברהיטים, כלי בית, בגדים שאנשים הביאו ותרמו. הם התחילו ללמוד באולפן ברעננה ובחודש מאי הציעו לסבי עבודה במקצוע שלו, בחברת אינסטלציה. הוא כמובן הסכים בכדי לפרנס את המשפחה. הוא המשיך לעבוד בעבודה זו עד שיצא לפנסיה בשנת 2017.

כשהיו כשנה בארץ פרצה מלחמת המפרץ וזה היה מאוד מפחיד ומלחיץ. בברה"מ הם אף פעם לא היו צריכים להתמודד עם סיטואציות כאלה ותמיד לימדו אותם שלא תהיה יותר מלחמה (לאחר מלחמת העולם השנייה). הם היו צריכים להתמודד עם מציאות חדשה. הם התגוררו בבניין ישן שלא היה בו מקלט. הם הכינו חדר אטום, כלומר, אטמו חלונות עם ניילון וגם את הדלת. כשנפל טיל סקאד בהרצליה, חשבו שהבית יתפרק, הוא כולו רעד. בשל מחסור בשפה היה לם גם קשה להבין את ההוראות שניתנו לתושבים והם היו מקשיבים לרדיו בשפה הרוסית. בשנת 1993 סבי עם המשפחה עברו לגור בנוה עמל ושם הוא גר עד היום. לסבא שלי יש שני ילדים, הדוד שלי ואימא שלי. יש להם שישה נכדים: ארבע בנות ושני בנים.

סבי יצא לפנסיה בגיל 70 , שלוש שנים אחרי גיל הפרישה, כשהוא 67. לאחר היצאה לפנסיה סבי התחיל לעשות ספורט כל יום. כל בוקר הוא יוצא להליכה של שעה ואינו מפספס כמעט אף יום. כשהוא חוזר הביתה הוא עושה תרגילי כושר. הם אוכלים עם סבתא ארוחות ביחד וגם יוצאים לטייל. סבא אוהב לקרוא ספרים וגם אוהב לשחק במחשב. הוא התחיל יותר לטוס לחו"ל, לפני הפנסיה הוא בקושי טס. אחרי הפנסיה הוא התחיל לטוס פעמיים בשנה, אך בגלל הקורונה הוא כבר לא טס הרבה. סבא מקווה שכבר השנה הם יוכלו לטוס שוב. כשיצא לפנסיה, התפנה לו הרבה זמן, לכן  הוא מבלה יותר עם הנכדים שלו ועוזר לילדים שלו.

הזוית האישית

לירן הנכד המתעד: החוויה מהתכנית הייתה כיפית ומהנה מאוד, למדתי הרבה על סבא ונהניתי לשמוע את הסיפורים שלו, שמעתי סיפורים מרתקים שאם לא הייתי בוחר בסבא לתיעוד הזה לא הייתי יודע עליהם. אני ממליץ להשתתף בתכנית הזו.