מאגר סיפורי מורשת

שמי אוהד גרופי ואני מתעד את סיפורו של סבא שלי שלום גרופי בתכנית הקשר הרב דורי בבית הספר בראשית ברחובות. סבא נולד בתימן בשנת 1940

סבא שלום מספר על מקום הולדתו

"עיר ילדותי נקראה העיר נוויד – היא קרובה לעיר הבירה צנעא במחוז אניס. זו עיר מעורבת ביהודים ומוסלמים, היחסים ביניהם היו טובים. במקום היו חלקות אדמה, נפרדות חלקות ליהודים וחלקות למוסלמים. בחלקות האדמה גידלו היהודים חיטה תירס עדשים ושעורה לפרנסה. אלה היו חיים בסגנון הכפרי, בחצר הבית גידלו פרות תרנגולים כבשים וסוסים".

סבא שלום מספר על הוריו וילדותו

"אבא שלי עסק במסחר כגון בדים, תכשיטים, תבלינים שהביא מצנעא. את הסחורה היה מביא עם עוד חברים יהודים מצנעא על גבי חמורים, לעיר שלנו, שם מכר את הסחורות גם ליהודים וגם למוסלמים. ליהודים בלבד מכר תשמישי קדושה, כגון: טלית תפילין ואתרוג לחג סוכות ועוד.

בפסח היהודים אפו את מצות לבד והתפללו בבית הכנסת. המוסלמים כיבדו את דעת היהודים. כל הילדים, הבנים, למדו אצל המורי. הוא לימד אותם בבית הכנסת, בכל קבוצת לימוד היו חמישה ילדים שכולם יחד למדו מספר אחד. גם אני חוויתי את החוויה ולמדתי אצל המורי. בשעות בהם לא למדנו, נהגנו לשחק כמו כל הילדים במשחקים ילדות, כמו: חמש אבנים, מחבואים, גוגואים, חבלים ועוד".

1949 – עלייה לארץ, מרבד הקסמים – מבצע על כנפי נשרים

לאורך השנים והדורות יהודי תימן התפללו לעלות לישראל, כתבו על כך שירים ותפילות. לאחר קום המדינה הגיעה הקריאה לעלות לארץ ישראל. העלייה מתימן הייתה קשה מאוד. רוב הזמן הייתה הליכה רגלית, במשך שמונה חודשים. בדרכים היה מאוד קשה, לינה בחוץ בכל מזג אויר, מחסומים של ערבים שדרשו דמי מעבר.

לאחר שהגיעו לעדן כבר היה יותר קל, היתה שם תחנת המתנה ליהודים לקראת העליה למטוסים לארץ ישראל. המטוסים היו מאוד דחוסים והיה צריך לוותר על ציוד ורכוש. סבא מספר: "כשעלינו ארצה גזרו לתימנים את הפאות".

כשהם הגיעו לארץ ישראל הם נלקחו למעברת עתלית. משם למעברה בעין שמר. לאחר כשנה הם עברו לרמת ישי, שם התנאים היו מאוד קשים ואז הועברו לקריית עקרון שאז היה נקרא: ״כפר עאקיר״. הם גרו באוהלים ובהמשך בנו בית.

סבא ממשיך ומספר:

"בחופשים קטפנו סברס ומכרנו ברחוב ועבדנו בשדה. הבנים  למדו עם המורי, הבנות לא למדו, כי אמרו מי שמלמד את הבנות תורה מלמד אותה תפלות. הגענו לארץ ילדים ושלחו אותנו ללמוד תורה בישיבה פורת יוסף ברחובות, שם למדתי עד כיתה ח׳. בהמשך למדתי בתחכמוני וסיימתי לימודי בכיתה יב׳.

עם סיום לימודי, בגיל הגיוס, התגייסתי לצבא לחיל הנח"ל: נוער חלוצי לוחם. שירתי במחנה ביל"ו, ואף השתתפתי במלחמת ששת הימים בחזית הדרום.

עם שיחרורי מהצבא, המשכתי את לימודי בסמינר למורים, בבית הספר בירושלים, בשכונת בית הכרם.  עם סיום לימודי בסמינר עברתי לדרום הארץ ליישוב לאשל הנשיא, שם שימשתי כמורה ולימדתי בבית ספר חקלאי. בשנת 1972 – עם המעבר לעיר רחובות  התחלתי ללמד בבית ספר בן צבי".

קוריוז שסבא סיפר לי:

בשנת 1973 – מלחמת יום הכיפורים – סבא גוייס למילואים. הוא רכב אל נקודת האיסוף ברחוב הרצל, על האופניים שלו והשאיר אותם שם. בתום המלחמה, חזר לאסוף את האופניים וגילה שגנבו לו את האופניים…

סבא שלום ממקימי הספריה של קריית עקרון

סבא זכה במכרז להקמה וניהול ספריה של קריית עקרון. סבא הצליח למצוא תורמים ובזכותו בעצם בנו את הספרייה. הספריה שסבא הקים הצליחה מאוד והגיעו אליה מכל האזור.  בנוסף, סבא אירגן מלגות לסטודנטים. סבא היה יושב ראש ועד העובדים של קריית עקרון. סבא קיבל פרס הצטיינות על הקמה וניהול הספרייה.

בתמונה רואים את סבא, בטקס קבלת הפרס הארצי למנהל הספריה המצטיין, יחד עם ח"כ בן אלישר וראש המועצה. סבא רב הפעלים, הקים מקהלה ותזמורת בקריית עקרון.

טקס קבלת הפרס הארצי למנהל הספריה המצטיין

סבא איש רב פעלים המשיך ויזם: יחד עם הרב ואח שלו הם יזמו את הקמת בית כנסת. זה אותו בית כנסת ביישוב שאני, נכדו, אוהד, מתפלל בו היום עם אבא וסבא שלי. גם לאחר פרישתו לגמלאות, סבא  ממשיך ומתנדב בבתי ספר ועוסק בלימוד והתעמקות בתורה וקבלה.

לסבא  שלי יש בבית כמה חפצים מיוחדים ובעלי משמעות עבורו. יש לו ספרים עתיקים בכתב יד מקוריים וספרי תורה, יש לו מנורת מאור עתיקה וחפצים עם רקמה תימנית, עליהם הוא שומר כמזכרות מבית הוריו.

כפי שסיפרתי למרות שסבי יצא לגמלאות, הוא איש יזם ורב פעלים וממשיך להתנדב בבתי ספר ולעזור והכי חשוב כמו שהוא אומר: "חוויתנו היום היא לראות את הנכדים שמחים ולעזור להם כמה שאפשר"!

הזוית האישית

סבא שלום: חוויתנו היום היא לראות את הנכדים שמחים ועוזרים להם כמה שאפשר. המסר שלי לדורות הבאים: תהיו תלמידים טובים, קיימו מצוות כיבוד אב ואם, אהבת לזולת, עזרה לאדם המבוגר, היו שמחים, שימרו על שלום המדינה, אמן!!!