מאגר סיפורי מורשת

שמי זאב קציר , נולדתי ברומניה ב1946.

רציתי לספר על תקופה משמעותית בחיי, מדובר בתקופה בין חודש מאי לחודש אוקטובר שנת 1970, בה חייתי באולפן ללימוד השפה העברית בקיבוץ ניר דוד.  עליתי לארץ מרומניה עם הורי ואחי חיים, בתאריך 13 באפריל 1970 כשהייתי בן עשרים וארבע. גם אני וגם אחי לא שלטנו בשפה העברית לכן נשלחנו החל מתחילת חודש מאי 1970, לאולפן ללימוד שפת עברית, עבור בני גילינו מכל העולם. ההורים שלי גרו בחיפה.

כשהגענו לניר דוד, פגשנו עולים חדשים צעירים כמונו, מארצות רבות בעולם. מנהל האולפן ששמו היה אהרון שורר, הסביר לכולנו מה זה אולפן, ומה סדר היום הצפוי לנו. הוא הסביר לנו שכל בוקר נקום מוקדם בסביבות שעה 5:30-6:00 ונעבוד בתחומים שונים כשלוש שעות, עד לארוחת הבוקר, ולאחר מכן נתכנס לארבע  שעות לימוד עברית. לפעמים לפי הצורך חלק מאתנו עבדו מספר שעות אחרי הצהריים.

באולפן היכרנו אישה בשם מלכה, שהייתה אחראית על המגורים שלנו: ודאגה לתחזוקת החדרים, למצעים מגבות וכו'.

כדי לקשר בינינו ובין חברי הקיבוץ, לכל אחד מתלמידי האולפן הייתה משפחה מאמצת, איתם היינו מבלים לעיתים קרובות. המטרה הייתה לקשר בין חברי הקיבוץ, והמשפחות של תלמידי האולפן. לצערי המשפחה המאמצת שלי עזבה לאוסטרליה אחרי שנתיים והקשר איתם נותק.

אני זוכר את השמחה לעבוד בעבודות בענפים  שונים שלא חלמתי עליהם ברומניה. בין העבודות שעשיתי זכורות לי ביותר: העבודה במטע של עצי תמר, עזרה לדייגים בבריכות הדגים של הקיבוץ, עבודה במכונה לאיסוף תפוחי אדמה, ואפילו עזרה לטבחים להכנת ארוחות. בגעגוע גדול זכורה לי העבודה במשק, במשך  שבוע עם שחקן נבחרת ישראל בכדורסל באותה תקופה, גבריאל טייכנר, ששימש כאחד מנהגי ההובלות של הקיבוץ. באותו שבוע הוא היה חייב להביא תרנגולות  לשחיטה, ואני הייתי זה שהכניס את התרנגולות מהלול לכלובים, ולאחר מכן הוטל עלי להעמיס אותם על המכונית. החברים שלי מרומניה שלא היו איתי בקיבוץ, קינאו בי על קירבתי לספורטאי המפורסם.

אני מתגעגע גם לאווירה והכיף של בילוי, עם יתר החברים באולפן, ובילוי בזמנינו הפנוי. כך למשל זכור לי משחקי כדורגל שארגנו על הדשא של הקיבוץ בין נבחרת אירופה, תלמידי אולפן מארצות אירופה (אני ואחי ביניהם), מול נבחרת דרום אמריקה מורכבת מחברי עולים חדשים מארגנטינה וברזיל.

בתקופה זו גם הזדמן לי לבקר פעם ראשונה בבסיס של צה"ל. מדובר בבסיס על הר גלבוע, שנמצא לא רחוק מקיבוץ ניר דוד. באחד מימי השישי עלינו כל חברי האולפן, עם כיבוד לחיילים ששירתו באותו בסיס, ולא נסעו הביתה להורים, לשישי שבת.

במסגרת הלימודים באולפן אורגן לנו סיור במקומות מפורסמים בארץ שלנו. ביקרנו בירושלים, (כולל הכותל המערבי המפורסם), במצדה, בכנרת, וברמת הגולן. ברמת הגולן הייתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי שדה קרב, ממלחמת ששת הימים, ובו הרבה טנקים סורים שנפגעו על ידי כוחותינו.

תמונה קבוצתית על טנק סורי בטיול ברמת הגולן

בערב היינו נפגשים במועדון התרבות של הקיבוץ, ובו ניסינו לבחון את העברית שלנו. כמו כן זמן הבילוי במועדון, עזר לי להתגבר על הפחד לרקוד, דבר שהתביישתי לעשות עד אז.

התקופה שהייתי בקיבוץ גם אפשרה לי ללמוד עוד שני סגנונות שחייה, שלא ידעתי עד אז. לא רחוק מהמגורים שלנו בקיבוץ עבר נחל האסי, שיוצא משמורת הטבע סחנה (היום נקרא גן השלושה)  בו היינו שוחים יום יום. וכך מבלי לשים לב ובלי שום מורה למדתי לשחות חזה וגב.

כל החיים בקיבוץ, האנשים החמים שהכרתי, ויחסי החברות ביניהם, נראו לי באותה תקופה כמו חלום. אני כמעט בטוח שאילו הייתי קצת יותר צעיר הייתי מבקש להתקבל כחבר קיבוץ.

הזווית האישית

שחר – היה לי כיף ומעניין לשמוע על הילדות של סבא שלי, על המשחקים ועל המגורים בניר דוד.