מאגר סיפורי מורשת

אנו, שירלי הדדי, שי חג'אג' ויובל מדר, תלמידות כיתה י' 6 במסגרת תכנית הקשר הרב דורי מתעדים את סיפורו של סבא של שירלי, אברהם לוי.

ילדות

כשאברהם לוי היה ילד, הוא חי בכפר שחייה שבצפון תימן. הבית שבו התגורר לא היה בסטנדרטים של היום. הבית שלו בתימן היה חדר ענק לכל הפעולות בבית. החדר היה ענקי ושימש לשינה, חדר ישיבות, פינת בישול.  כפר שחייה היה נתון לשליטה של מלך אבסולוטי, שבו דיברו בשפה הערבית כמו של בדואים. בסביבה של הבית שלו היו ערבים שהיו איתם ביחסים טובים. לא היו בעיות עם הערבים והכל היה שקט ורגוע. ההורים שלו היו קבלנים ששיווקו סחורות בשוק. הילדים התימנים לא לבשו תלבושות מודרניות כמו חולצה ומכנסיים. היה חלוק שהגיע עד לברכיים. בגיל חמש או שש, אימא שלו לקחה אותו איתה למסע של שמונה שעות (הלוך וחזור). זכור לו שבמהלך ההליכה עם אימא שלו הוא נתקל בשיחים קוצניים, והתחיל לבכות.

להורים של אברהם לוי קראו חיים, וחממיה (בתרגום לעברית- יונה). אבא שלו הגיע מאזור מלחה, שבדרום תימן. אימא שלו הגיעה מכפר שחביה שבצפון תימן. ההורים שלו נפגשו כשאבא שלו היה נודד ממקום למקום, והגיע לכפר בו אימא שלו התגוררה. הם הכירו ואחרי כמה פגישות בודדות הם החליטו להתחתן והתחתנו. במשפחה שלו היו שמונה נפשות. שני הורים, ושישה ילדים. ההורים שלו כמעט ולא היו בבית, ולאחותו הבכורה קראו סעידה (התרגום לעברית – מזל), ובתור הילדה הבכורה היא היתה אחראית על שאר הילדים. והשם של אחיו הוא יוסף, אבל הוא החליף כל מיני שמות, לכן קראו לו יחיאל.

בילדותו אברהם למד לימודי תורה בבית מדרש ולא בבית ספר. לא היו ישיבות, כי ישיבה היא מונח של אירופאים. אצל התימנים באותה התקופה לא היו ישיבות, היו בתי מדרש. הוא היה קם בבוקר, הולך לבית המדרש וחוזר בערב – בלי הפסקות. בחברת שאר הילדים, אברהם היה הכי סימפטי בין כל שאר הילדים שהיו בגילו. בעיקר בגלל שההורים שלו היו משווקים סחורות. הם היו מביאים לו ולאחים שלו כל מיני פיצוחים ומעדנים בשביל לפנק אותם. הוא היה מגיע לבית המדרש והיה מחלק לילדים שהיו איתו בוטנים, שקדים, וגם פול.

העלייה לארץ

אברהם לוי ומשפחתו עלו לארץ ישראל בעקבות הציונות. ברגע שהם שמעו שיש עלייה לישראל, הגאולה גרמה להם לעלות, אז הם החליטו שגם הם רוצים לעלות. הם עלו כל המשפחה, ההורים והאחים מכפר שאחדיה שבתימן. בדרך היו מסעות שלקחו חודש מכפר לכפר, עד שהגיעו לאזור "עד אין". בזמן ההליכה ממקום למקום הם הצטיידו בצידה לדרך (אוכל ומים). כשהם הגיעו לאזור "עד אין", הם המשיכו במשאיות. הם נסעו במשאיות עד שהם הגיעו לאזור צנעה. המשפחה נשארה באזור במשך חודש, כי אימא שלו אמרה שהיא לא מוכנה להמשיך בעלייה עם אחיה לא יצטרף אליה. אבא של אברהם השאיר את המשפחה ב צנעה, הוא חזר לצפון תימן והביא את הדוד של אברהם והמשפחה שלו. הם המשיכו במסע רגלי לאורך כל דרום תימן עד אזור עחג', שם הם נשארו עד שהדוד והאבא הגיעו. משם, הם המשיכו לאזור "אעדן" והגיעו לשדה התעופה.

הסוכנות היהודית הכניסה את שתי המשפחות לתוך מטוס. כולם התיישבו על הרצפה, והשאירו את הכיסאות ריקים (זאת הייתה הפעם הראשונה שלהם על מטוס, והם לא ידעו שהכיסאות מיועדים לישיבה). הם טסו במטוס עד ארץ ישראל.

החוויה של אברהם לוי היא כשהם נסעו במשאית עם הציוד, בתור ילדים קטנים הם ישבו על הציוד. וכשהם הגיעו לכפר (לתחנה), אבא שלו היה עוצר את המשאית והלך לקנות אוכל. אבא שלו קנה מצרכים בשביל להכין אוכל. וכשהם היו באמצע הדרך והיו צריכים לעשות צרכים, הם היו יורדים בקפיצה מהמשאית ועושים את הצרכים שלהם. הם חיו חיי גלות. חיים של אנשים ששמעו שימות המשיח מגיעים, עזבו את הבתים והתחילו במסע רגלי עם תקווה שיגיעו לארץ ישראל המובטחת. כשהם הגיעו לשדה התעופה, האנשים שהיו בשדה ידעו שהעולים יהיו רעבים. והם הביאו לאברהם לוי ולמשפחתו פרוסת לחם עם ריבה. המשפחה התכופפה אל האדמה ובירכו את בורא עולם שהצליח להביא אותם אל הארץ בבטחה. אברהם לוי מתגעגע לכך שבזמן המסע הוא ואמו היו הולכים יד ביד ורואים את כל המקומות היפים שעברו לידם.

החיים בארץ ישראל

הם ירדו מהמטוס באזור "בית ליד" (מחנות עולים) שבאו מתימן, מרוקו, טוניס וכו' (מדינות המזרח). הם ישנו באוהלים. שתי משפחות באוהל אחד (כמו אוהל בדואי). במחנות עולים רשמו אותם בתור תושבים בארץ ישראל, והעבירו אותם לשכונות עולים (מעברות) שהיו ברעננה. המשפחה ישנה בצריף מבד. לאחר מכן, חברת "ברזנט" בנתה צריפים מעץ, והם שידרגו אותם והעבירו אותם על הצריפים ("צריף שוודי").

המשפחות שהו בצריף שהייתה ללא חשמל, (התאורה בלילה הייתה על ידי נרות), עד שהגיעו מנורות שדלקו על נפט, הבישול היה על פתיליות. הציעו להם לעבור לבתים שבחרוצים. אברהם והאחים שלו רצו לעבור לבתים שבחרוצים, אבל ההורים לא רצו, אבל הם בכל זאת הסכימו לבוא לראות. אז שם טוב, המנהל של הבית עולים לקח אותם באוטו שלו, והראה להם את הסוג של המעברה – מעברת עולים בני ציון בכפר חרוצים. ובכל זאת ההורים לא רצו.

בסופו של דבר, אחרי שאברהם נתקע כמה פעמים מחוץ לצריף, כי ההורים שלו אנשים מבוגרים והם נועלים את הצריף והולכים לישון, הוא החליט שהוא הולך לחבר שלו, משיג הלוואה והולך לקנות בית. הוא השיג את ההלוואה וקנה בית בחרוצים. הוא תיקן את הבית, ושיפר את המבנה.

אחרי כמה שנים, ואחרי שהוא הכיר את מלכה אשתו, הם גרו ברעננה כמה שנים, ולאחר מכן עברו לגור בהרי השומרון. הרי השומרון היה פנוי להתנחלויות. מנחם בגין רצה להקים התיישבות בשומרון, אז ביחד עם המתנחלים שהיו, הם הקימו את היישוב הראשון. כשהם הגיעו אל ההר, לא היה כלום באזור. הכל היה אבן, עצים, שיחים וקוצים. הגברים היו מגיעים לעבודה מוקדם בבוקר וחוזרים אחר הצהרים. אברהם היה מגיע לביתו עם נעליים מלאות בבוץ, וכששאלו אותו איפה הוא היה, היה אסור לו לספר. ברגע שיצחק רבין ושמעון פרס החליטו על הקמת היישוב, היה מותר להגיד שהוא מהשומרון, ואפילו להיות גאה בעובדה שהוא וגברים נוספים היו חלק מהקמת היישוב.

סיפורי אהבה ומשפחה

פעם, נשים וגברים הכירו בעיקר בעקבות שידוכים, ויש גם זוגות שהכירו במפגשים אקראיים בחברה דרך מסגרות נוער, פגישה מקרית ברחוב וכו'. אברהם לוי בצעירותו לא היה דון ז'ואן שחייב להתחיל עם בנות. בסך הכל הוא הכיר רק כמה בנות בודדות לפני שהוא פגש את מלכה לוי והתחתן.

את החברה הראשונה של אברהם לוי הכיר כשהיה בערך בן 20, הייתה מישהי שהיה לה חבר, ולאותה אחת היתה חברה מאוד טובה. אז אותה אחת עם החבר החליטה להכיר לאברהם לוי את החברה שלה. הם יצאו בערך ארבע – חמש שנים. אבל בסופו של דבר אברהם לוי החליט שהוא לא מתכוון להתחתן איתה, אז הוא שיחרר אותה. לאחר מכן, כשאברהם לוי היה בן 24, הוא הכיר מישהי מרעננה, שאיתה הוא יצא לקולנוע. אברהם ראה שההתנהגות שלה לא משדרת לו בן אדם עם יכולת קוגניטיבית. והוא החליט לנפנף אותה בכך שאמר לה שבפגישה הבאה, שלא תצא מהבית והוא יבוא לקחת אותה מהבית. והוא לא הגיע. החברה השלישית: אבא שלו הכיר לו מישהי יפהפיה מהמשפחה שלו. מישהי עם עיניים ירוקות יפות. הם קבעו ללכת להצגה, והיא הביאה איתה את חברה שלה. בזמנו, גבר שיצא עם מישהי היה צריך לשלם על הבת בנוסף. בפגישה הזאת, אברהם היה צריך לשלם על שתי בנות. הם המשיכו לצאת, עד שבסופו של דבר היא באה ואמרה לו שהיא רוצה שהוא ישלם שארפ (מוהר- תשלום למשפחה על ההסכמה שהוא יצא עם הבת שלהם). היא התחילה לעשות לו תנאים. הוא הסכים, למרות שבלב הוא אמר לעצמו: 'מי היא חושבת שהיא'. אז הוא נפנף אותה. הוא אמר לה שבפעם הבאה שהם הולכים להיפגש הוא יקח אותה מהבית. ושוב, הוא לא הגיע. והיא נשארה רווקה עד היום. חברה רביעית: כשאברהם התגורר בחרוצים היו לו שכנים פרסים, שהייתה להם בת. הבת יזמה איתו שיחה, ושאלה אם הוא מוכן לצאת איתה. הוא אמר שהוא מסכים אבל שהוא מתכוון להתחתן והוא לא רוצה סתם קשר. היא אמרה שאין בעיה, אז הם התחילו לצאת. אחרי כמה זמן, כמה פרסים הגיעו לביתה. הם שמעו שהיא הולכת להתחתן עם תימני, הם באו בשביל לנסות לשדך אותה לאחד מהילדים שלהם. היא באה אליו ואמרה לו שההורים שלה רוצים שהיא תתחתן עם אחד מהפרסים, ושהיא מצטערת אבל זה לא מתאים. אז הוא אמר לה שהוא לא ביקש לצאת איתה, היא רצתה לצאת איתו. אז הוא נפנף אותה.

החברה החמישית: מלכה לוי

אברהם לוי הכיר את אשתו מלכה דרך השכנים שלו בחרוצים. שולה, שהייתה בת הדודה של מלכה, הייתה השכנה שלו. שולה ורזי בעלה, החליטו להכיר בין רג'ינה (מלכה) לאברהם. בשביל שהם יכירו, הם היו צריכים את ההסכמה של סבתא של מלכה. אז שולה הלכה לביתו של אברהם ואמרה לו שבעלה רוצה להשאיל ספר. היא לא ידעה איזה ספר הוא רוצה, אז הוא הלך אליהם הביתה. דרך התרגיל ששולה ובעלה עשו לו, אברהם לוי פגש את סבתא של מלכה והיא נתנה את אישורה. ואז אברהם לוי נפגש עם מלכה. כששולה ורזי סיפרו לאברהם שהם רוצים לשדך ביניהם, הוא אמר: 'היי, אני מכיר אותה'. הוא ראה אותה מגיע אל שולה ורזי במהלך השבוע, אבל הוא לא חשב עליה בצורה כזאת. אז הם התחילו להכיר, ויצאו בערך ארבעה חודשים עד שהחליטו שהם רוצים להתחתן. תוך כדי ההיכרות, הדוד של מלכה, שהיה קצין במשטרה, ביקש גם לראות את אברהם. אברהם בא אליהם לסוף שבוע, והדוד חקר אותו. הוא סיפר לו את כל תולדות חייו מגיל צעיר (16) עד הגיל שהוא נתון בו (26). וגם הדוד נתן את אישורו.

בתחילת דרכם כזוג נשוי, הקשר היה מצויין. "בשנה הראשונה של הקשר צריך לשמור על חיי המשפחה והאישה" כך אברהם לוי מספר. "לא להשאיר את האישה בבית וללכת לשחק עם חברים." הוא אומר שהוא היה בן בית. היה חוזר מהעבודה בערך בחמש וחצי, מלכה הייתה מוכנה עם אוכל על השולחן, והם היו אוכלים. "השנה הראשונה הייתה טעם של דבש" כך הוא מתאר את השנה שלהם. וכאשר הגיעו הילדים, עוד ועוד ועוד יותר דבש. "היינו ביחד. ולא השארנו את השני לבד."

תמונות החתונה של אברהם

בשנה הראשונה, כשהוא שמע שמלכה בהריון הוא היה שמח. כי הוא בא ממשפחה של חמישה ילדים. בשנה הראשונה, נולד חיים, הבן הראשון ז"ל. עשו בדיקות וגילו שהילד מחונן. אבל הילד תפס את זה בצורה שונה. הוא הרגיש שהוא שונה מאחרים. שיש לו ידיים ארוכות, זרועות ארוכות, ורגליים ארוכות. אברהם לוי אמר לחיים שהוא ילד שלא יישאר באותו גובה. הוא יגבה ויהפוך לגבר עם ידיים ורגליים חסונות. אבל הילד בכל זאת הרגיש שהוא שונה. הוא הצליח לסיים בית ספר, למרות שהמורה שלו סיפרה לאברהם שהוא יושב בכיתה ושותק.

חבר של אברהם אמר שהילד קצת מוזר. הוא היה יושב בחדר, ובמקום לצאת מהדלת הוא היה יוצא מהחלון. אבל אברהם לא התייחס לזה כהתנהגות חריגה, כי הוא בסך הכל רק ילד. לאט לאט, אברהם ומלכה היו חייבים לתת לזה תשומת לב. וכשהם עברו לגור באריאל, אברהם הזמין ביקור אצל פסיכולוג. הפסיכולוג בדק ואמר שצריך לאשפז את הילד. הילד היה במשך שנתיים באשפוז, ובחופשות אברהם לקח אותו איתו. באותה התקופה, בעקבות המצב בשומרון ובשטחים, אנשים היו מסתובבים עם נשק. לאברהם היו הנתונים מהצבא שאפשרו לו להחזיק אצלו נשק. הרובה היה מפורק לחלקים, בשביל שאחד מהילדים לא יוכל לעשות טעות וליצור אסון. אבל בכל זאת, באחת מהחופשות של הילד, הילד עקב אחרי החלקים, הרכיב את הנשק וסיים את חייו. באותו היום, הגיע אחד מהחברים של אברהם אליו לעבודה, ואמר לו שהוא חייב להגיע הביתה. וכשהוא הגיע לביתו, אברהם הבין שבנו שם קץ לחייו.

תמונות משפחה של אברהם

הילדה השניה היא אושרת. אושרת הייתה בין החניכות המצטיינות במכבי. היא הסתובבה עם חברה טובה, והיא הייתה נחת לאברהם ולאשתו. הילד השלישי הוא רונן. רונן היה ילד מוכשר מאוד. הוא הלך ללמוד בטכניון, אבל בסוף החליט שלא מתאים לו והוא חזר וסיים בית ספר באריאל. הילד הרביעי הוא אריאל. אריאל נולד בעיר אריאל, אחרי שהקימו אותה. אברהם לוי פקח עליו עשר עיניים. היו לו חברים, ואברהם לקח אותו למקומות בשביל לוודא שהוא חוזר בשלום.

כשהילדים היו בגן, אברהם לוי היה לוקח אותם לגן ומחזיר אותם מהגן. וגם ברעננה, הוא היה לוקח אותם לבית הספר, אבל בחזור הם חזרו לבד. במשך היום הם היו פעילים בחברת נוער. והם היו בני בית שלא הסתובבו ברחובות. ובערב הם הלכו לתכניות טלוויזיה שהיו ממסגרת הנוער. כשהילדים התבגרו, הם נהפכו להיות עצמאיים והתגייסו לצבא. אושרת התגייסה לחיל הים. רונן התגייס לנצחנים. ואריאל התגייס להנדסה קרבית. אברהם לוי מתגעגע לתקופה ההיא. הוא רוצה להיות באותו הגיל, וללוות את הילדים לאן שהם ירצו. בתקופה של היום, יש יותר אפשרויות, לא כמו פעם שהעולם לא היה מפותח כל כך.

תמונות משפחה של אברהם מתקופה מאוחרת יותר

שירות בצבא

כשאברהם לוי התגייס לצבא, המפקד ראה שבתולדות חייו הוא למד בישיבת חב"ד. אז המפקד אמר שאברהם הולך להיות סמל דת (אחראי כשרות בצבא). אז סיפחו אותו ליחידה 8 (חטיבה רגלית). הטבח היה מכין את האוכל, והוא היה עושה את העבודות מסביב. אחרי כמה זמן, לאברהם נמאס מהשירות, אז הוא היה מבריז ונעדר מהתפקיד. כולם היו צריכים לחכות לו, ולכן הוא קיבל שמונה תלונות. הרס"ר בני קרא לאברהם להגיע אליו. הוא אמר לו שהוא מתכוון להכניס אותו למשפט על כל ההיעדרויות שלו. אבל הרס"ר אמר שאם אברהם הולך להתנהג טוב, אז הוא הולך למחוק את כל התלונות. אברהם הבין שאם הוא הולך למשפט הוא יהיה שישה חודשים בכלא. אז הוא הסכים לעסקה, ואמר שהוא הולך להתנהג טוב. הרס"ר לקח לידיו את התלונות, וקרע את הדפים ושם בזבל. אברהם החליט שהוא רוצה לנסות ולבדוק אם יכולים להעביר אותו לתפקיד אחר ולא להישאר כמשגיח כשרות. אחרי שירות של בערך פחות משנה ביחידה 8, בני הרס"ר העביר אותו לבק"ום (מסוף קליטה ומיון).

במשך חודש בערך, אברהם לוי הסתובב בבסיס ולא עשה שום דבר. יום אחד, הוא מצא על הרצפה פנקס של אישורי חופשה חתומים. אז הוא חילק לחבר'ה, ואמר להם שילכו לחופשה. אחרי שהחיילים חזרו מהחופשה, הקצינים באו אליהם ושאלו אותם איפה הייתם, והם ענו להם שהם היו בחופש כי הם קיבלו אישור חופשה מאברהם לוי. הקצינים קראו לו והם שלחו אותו לכלא 4. שם הוא בילה עשרה ימים. בכלא הוא היה חניך מצטיין. סדר היום בכלא מאוד שגרתי. כל יום קמים מוקדם בבוקר. יש מסדר שבודקים שכולם לבושים ושהכל בסדר. אחר כך לוקחים אותם לעבודה בגבול. הם עשו פיתוח של תעלות קשב, ליחידות שהיו צריכים להילחם בחזית המזרחית.

אחרי שאברהם סיים את השהות בכלא, המפקדים שלו קראו לו ואמרו לו שהם מעבירים אותו ליחידה שמשם הוא לא יוכל לצאת. חיל האוויר. הוא הגיע לחיל האוויר, והרס"ר אמר לו שהוא הולך להיות משגיח כשרות. אברהם אמר שהוא יצא מיחידה 8 רק בגלל התפקיד כמשגיח כשרות. אבל הרס"ר אמר שאין מה לעשות, וזה התפקיד. אברהם הבין שאם הוא הולך להתנגד, הוא לא הולך לצאת מהצבא. הוא הגיע למצב שהוא היה "ילד טוב ירושלים".

בעקבות העבודה הטובה, הפנו אותו מהמטבח לשער. אמרו לו להתנהג כמו שוטר ולעצור את כל מי שנכנס לבסיס. ונכנסו קצינים חשובים, וטייסים חשובים. וכולם התאהבו בו. מהשער, הפנו אותו לתפקיד בשק"ם. בשק"ם הוא התייצב מול המנהל. המנהל בדק אותו ואמר שהוא הולך לעבוד בקופה ולמכור תלושים לאנשים. בערך שבועיים שאברהם עובד בקופה, הקופה עדיין היתה חסרה כספים. אבל המנהל אמר לו שהכל בסדר, ושזה רק ההתחלה, ושהוא הולך ללמוד את התפקיד. ואחרי השבועיים האלו, אברהם התחיל להחזיר את הקופה עם עודפים. ואז הוא הבין שהוא מתנהג כמו טמבל, כי הוא לא מי שאחראי לסכום כסף. אז הוא התחיל לקחת לו סכום קטן של כסף בשביל עצמו. ועם הכסף הוא קנה דברים בשק"ם, וחבילות של סיגריות (באותה התקופה הוא עישן). בסופו של דבר, אברהם לוי השתחרר מהצבא אחרי שנתיים וחצי של שירות.

לאברהם לוי יש המון חוויות, אבל חוויה אחת לא נעימה מהשירות הצבאי נשארה לו חקוקה בראש. יום אחד, הוא היה צריך לצאת הביתה. הוא ביקש טרמפ מידידה שלו שהייתה חיילת עם רישיון. היא הסכימה, אז הוא אמר שהוא הולך לחדר לכמה דקות בשביל להביא את הדברים. כשהוא חזר, הוא גילה שהיא נסעה כבר, כי הקצין שלה אמר לה לנסוע ולא לחכות לאף אחד. היא נסעה, וכשהיא הגיעה לצומת בילו, התרחשה תאונה והיא ועוד שלושה צנחנים נהרגו בתאונה. אברהם הבין שה' שמר עליו. אם הוא היה נמצא עם אותה החיילת באוטו, הוא לא היה נמצא פה. האירוע הזה נשאר במוח שלו, ונתן לו הרגשה שה' איתנו ושומר עלינו.

אברהם לוי לא יכול להגיד שהוא מתגעגע אל התקופה ההיא. אבל התקופה ההיא הייתה תקופה שבה לא היו לא מחויבות כמעט לכלום. הימים עברו מהר, והוא לא הרגיש שום דבר. הוא היה מבלה בחופשים שלו לבד, בלי אף אחד – והוא אהב את זה. התקופה הזאת שלא מחייבת כלום, היא תקופה יפה מאוד. אבל הוא בכל זאת רצה שהתקופה ההיא תיגמר ושהוא יוכל להתחיל בחיים הבוגרים שלו ולהקים משפחה.

תמונות של אברהם מהשירות הצבאי

מדור לדור

לאברהם לוי יש סיפור מתימן הקשור באבא שלו. הוא ואבא שלו הלכו לשוק שהיה במרחק של 15 קילומטר מהבית שלו. בדרך לשוק, הם הגיעו לכפר ערבי ואבא שלו השאיר אותו אצל אחת מהערביות בכפר. הערביה הכינה לו ארוחה. הוא בא לאכול את האוכל, ופתאום אחת מהפרות באה ואכלה לו את האוכל שהערביה בישלה לו. אז הוא אמר לה בשפה הערבית: 'הבהמה אכלה לי את האוכל'. אז הערביה הכינה לו עוד פיתה עם סעמאה (זה כמו שמן זית, חמאה שהיו מייצרים מחלב. פרה שהיו חולבים אותה – בחלב שלה יש הרבה שומן. אז לוקחים כלי וכל השומנים מהחלב היו נדבקים לכלי, ומשם מכינים את הסעמאה).

במשפחה של אברהם עוד מתימן יש מתכונים שעברו בין המשפחה. אימא שלו למדה מאימא שלה, ואימא שלו לימדה את אשתו מלכה לוי, שהיא טריפולטאית. כמה מהמתכונים שעברו מדור לדור הם: לחוח, סרוף (שמכינים בתנור), אוגדה (לאימא שלו היה כלי שגובהו 15 סנטימטר, היא הייתה מכינה בתוך הכלי והיתה יוצקת בצק במשך כמה שעות טובות. אחרי כמה שעות הבצק היה תופח לגובה של 20 סנטימטר, ומכניסים לתנור).

לאברהם לוי לא עברו חפצים שהיו מדור לדור, אבל יש לו חומש (ספר שהכיל טקסט אחד מספר תורה). עם החומש הוא למד תורה כשהיה קטן. אבא של אברהם כעס עליו, כי הוא לא לימד גם את אחיו הקטן. האבא התעצבן ונתן לאברהם מכה בראש עם מקל של תימנים. המקרה והאירוע מלווים אותו עד עכשיו. הוא אמר שהוא לא הולך להתנהג לילדים שלו כמו שאבא שלו התנהג אליו, והוא רצה להתייחס לילדיו בצורה אחרת.

הזוית האישית

תיעוד הסיפור התבצע במהלך תכנית הקשר הרב דורי בבית הספר דרכא רמון, גדרה, התשפ"א.