מאגר סיפורי מורשת

סבתא שלי, זהבה ורנר, נפטרה בשנת 2014, כשהייתי בת חמש. לצערי, אני כמעט לא זוכרת ממנה כלום. היה לי חשוב לתעד את סיפורה. הדברים המסופרים להלן על סבתא סופרו לי בעיקר על ידי אמי, רונית, וכן קצת על ידי הדודות שלי – האחיות של אימא, וכן על ידי שתי בנות דודה שלי.

הילדות של סבתא זהבה שלי

סבתא זהבה נולדה בשנת 1927, בעיירה קטנה שקוראים לה ווליקה קופניה, שאז הייתה או באימפריה האוסטרו הונגרית או בצ'כוסלובקיה. זה אזור, שבמשך השנים מדינות שונות שלטו בו. העיירה הזאת נמצאת בהרי הקרפטים, כיום העיירה שייכת לאוקראינה. בעיירה היו כ- 400 משפחות יהודיות, שחיו בשלום לצד הגויים.

כשסבתא שלי נולדה, קראו לה בלועזית, גיזלה או בשם חיבה – גולדי, בעברית זהבה. ושם המשפחה שלה היה פליגלמן.

אבא שלה – אהרון – היה מבוגר מאימא שלה – שלומית-שרה, בכמעט 20 שנה, הוא היה איש מאוד דתי. הם היו שמונה אחים ואחיות, וסבתא זהבה הייתה הילדה הצעירה מכולם. (מעניין לציין שגם הסבתא שלי מצד אבא, שקוראים לה סבתא טובה, היא הצעירה מכל חמשת האחים והאחיות שלה).

השמות של האחים של סבתא זהבה מהגדול לקטן: ראובן, לאה-הוינול, יצחק, ליאו, חנה, בלה, רחל, והצעירה מכולם סבתא שלי זהבה. דודה רחל, היא היחידה שנותרה בחיים כיום מכל אחיה של סבתא, והיא בת 96.

הם גדלו בבית דתי מצד אחד, אבל מצד שני, היה בו די חופש, וכל אחד מהם, היה בתנועת נוער אחרת, למשל, האח הגדול ראובן, היה בשומר הצעיר, וסבתא זהבה והאחיות שלה, היו בפועל המזרחי (שזו הייתה תנועה דתית), האח יצחק היה בבית"ר, והאח ליאו היה בתנועה כמו הצופים. בערבי שבת ליד השולחן, היו הרבה וויכוחים, כל אחד חשב שהשקפת העולם שתנועת הנוער שלו דוגלת בה, היא הצודקת והנכונה.

כשהייתה קטנה, עד פרוץ המלחמה, הם גרו בבית מאוד מאוד גדול, בכפר הזה, ווליקה קופניה. היו להם שדות ומטעי פרי ועובדים שעזרו להם לקטוף את היבולים. היתה להם גם חנות, שאביהם ניהל עד שנפטר. באותם ימים עוד לא היה חשמל בבתים, וסבתא היתה מספרת שהיא זוכרת שהיו עששיות מפוזרות בחדרי הבית הגדול. בעששיות היה נפט וכל יום לעת ערב היה צריך לעבור ולהדליק את כל העששיות. גם לא היה מקרר, היו שומרים דברים במרתף, שם היה הכי קריר. את האוכל היה צריך לשמר בצורות מיוחדות, אז למשל היו כובשים דברים, היו שמים אותם במלח, או בחומץ, כדי לשמר אותם שיהיה לימי החורף, לימים כשהמאכלים הללו לא גדלים.

כשסבתא שלי הייתה בת שמונה, נפל על אבא שלה ענף גדול מעץ והוא נפצע, וקיבל זיהום מאוד קשה ביד. אמרו לו שצריך לכרות לו אותה, בשביל להמנע מכך שהזיהום יתפשט בכל גופו. אבא שלה לא היה מוכן שיכרתו לו את היד, ונפטר אחרי זמן לא רב. אימא של סבתא נשארה לבדה לגדל את הילדים, שחלקם כבר היו גדולים ועזבו את הבית.

העיירה שהם גרו בה, היתה מקום שרק מהחיים שם, ידעת לדבר בכמה שפות. בבית ספר הם למדו ודיברו בצ'כית, ברחוב דיברו מין רוסית כזאת (לא בדיוק רוסית, קראו לשפה רוטינית), עם אבא שלהם, הם דיברו יידיש, ועם האימא, הונגרית, כיוון שהייתה במקור מהונגריה. וכך סבתא ידעה במשך השנים גם עברית ואנגלית, היא דיברה בשש שפות.

החיים בצל השואה

ב- 1 בספטמבר בשנת 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה, והחיים של המשפחה של סבתא השתנו מאוד. ההונגרים ואחר כך הנאצים נכנסו לעיירה ולא איפשרו כמעט לאף יהודי להמשיך ללמוד ולרכוש השכלה, והילדים נותרו בבית וחונכו על ידי אימם.

סבתא זהבה מאוד אהבה את אחיה הגדול יצחק. היא נהגה לספר שכשהיא הייתה קטנה, הוא היה מנדנד אותה על הנדנדה שבחצר, כמה שהיא ביקשה! היא רצתה שהוא ינדנד אותה כל היום, והייתה לו סבלנות לנדנד אותה עד שנמאס לה. אפילו שהוא היה בהרבה שנים מבוגר ממנה, הוא מאוד מאוד אהב לשחק איתה וכך גם להפך.

אז יצחק, כשנה לאחר תחילת המלחמה, בשנת 1940, החליט להצטרף לרוסים, ולהילחם לצידם נגד הנאצים. הוא עזב את העיירה שלהם ועבר את הגבול לרוסיה. הדבר נודע להם במכתב ששכן  מהעיירה שלהם שפגש אותו, כתב להם ומסר מיצחק דרישת שלום. מאז אף אחד לא שמע עליו כלום! עד היום לא יודעים מה קרה לו… קרוב לוודאי שהוא נהרג, אבל לא יודעים איך ואיפה ובאיזה נסיבות.

האח ראובן, עלה לישראל עוד לפני המלחמה וגר בקיבוץ.

באפריל שנת 1944, כשנה לפני סוף המלחמה לקחו את סבתא שלי זהבה ושתי אחיות שלה, רחל והוינול-לאה, ואת אח שלה ליאו, ואימא שלהם, לקחו אותם לגטו סבלוש, בעיר הסמוכה. סבתא התנדבה לטפל בזקנים שהיו בגטו.

כחודש לאחר שנלקחו לגטו, במאי 1944, נלקחה המשפחה ברכבת בהמות למחנה ריכוז, לאושוויץ.

ישר כשהם הגיעו לאושוויץ וירדו מהרכבת, אחת השכנות מהעיירה שלהם, שהיה לה תינוק, הושיטה את התינוק שלה לאמא של סבתא, (שלומית), וביקשה, "גברת פליגלמן, תחזיקי לי בבקשה את התינוק". ואז כשהם עברו שם בסלקציה של הנאצים, הנאצים ראו אותה עם תינוק על הידיים ושלחו אותה ישר למשרפות. ישר ביום שהם הגיעו.

סבתא ואחיותיה ואחיה, היו במחנה הריכוז אושוויץ במשך כמה חודשים, וחיו בתת תנאים, כמעט בלי אוכל, וסבלו מאכזריות הנאצים. אחרי כחודשיים באושוויץ הם הועברו למחנה עבודה. שם, הגרמנים העבידו אותם בחברה שייצרה תחמושת של כדורים לרובים. הם היו צריכים למלא אבק שרפה בתוך הכדורים, שאחר כך ישמשו את הגרמנים במלחמה. סבתא זהבה, היתה ממלאת כל כמה כדורים כדור לא טוב, או ששמה רק חצי מכמות אבקת השריפה שהיה צריך למלא, כדי שהכדור לא יהיה טוב. אם היו תופסים אותה, היו יכולים להרוג אותה, אבל בכל זאת היא עשתה את זה וצלחה. הם הצליחו לשרוד את אושוויץ ואת השואה, ולמעט האימא שלהם, ואחיהם יצחק שעקבותיו נעלמו, כולם הצליחו להינצל.

שנים רבות אחרי שסבתא עלתה לארץ ישראל, וגרה בקיבוץ, התחתנה ונולדו לה ילדים, נהגה סבתא זהבה להקשיב לתוכנית רדיו שקראו לה 'המדור לחיפוש קרובים', מתוך תקווה שאולי אולי היא תשמע שוב על אח שלה יצחק שעקבותיו נעלמו במלחמה. אבל לשוא.

העלייה לארץ ישראל והקמת משפחה בקיבוץ גן שמואל

בתום המלחמה סבתא זהבה, ואחיותיה ואחיה, חזרו לביתם, שבווליקה קופניה, וראו שתושבי המקום כבר השתלטו להם על הבית ועל הרכוש שלהם, ושאין להם מה לעשות שם יותר. הן החליטו לעלות לישראל, ולפני כן, הן הצטרפו להכשרה של תנועת "המזרחי" בהונגריה. בהכשרה הכשירו אותם ביחד עם צעירים רבים לעבודה בחקלאות וכדומה, כדי שכשהן תגענה לישראל, הן תוכלנה להשתלב בעבודה הזו. סבתא עבדה שם בין היתר, בחטיבת עצים. בבית, הם ידעו לדבר עברית של תפילה, אך לא כמו שאנו מדברים ביום יום. לכן היא הלכה לאולפן, ושם למדה עברית של יום יום.

בפסח 1946 סבתא ואחותה רחל עלו בבוקרשט, רומניה, על אוניית מפילים בדרכה לארץ ישראל. על האונייה היו כמעט 2,000 איש, והיא נקראה בתחילת המסע 'סמירנו', ובהמשך הסבו את שמה ל'מקס נורדאו'. כשאונייה הגיעה לישראל, הבריטים ששלטו בארץ, עצרו אותם ושיכנו אותם בבית המעצר בעתלית. לאחר כ-6 שבועות הם שוחררו.

כמו שמסופר בפרקים הקודמים, היה לסבתא אח בישראל, בקיבוץ גן שמואל. הוא היה הבן אדם היחידי, שהיא הכירה בישראל. אז כשהיא עלתה ארצה ביחד עם אחותה רחל, באופן טבעי הן הגיעו לקיבוץ גן שמואל.

אחותה רחל, לא רצתה להישאר בקיבוץ, ועזבה. סבתא זהבה, הכירה בדיוק באותו הזמן, איש צעיר בקיבוץ, שגם הוא היה לבד בארץ, כמעט בגילה, וגם הוא נולד בצ'כוסלובקיה, והם התאהבו. שמו היה מאיר ורנר, שנהפך להיות סבא מאיר.

הם התחתנו בצניעות רבה, כמו שהיה מקובל באןתם הימים בקיבוץ. תוך שנה, נולד להם בן, וסבתא וסבא קראו לו אהרון על שם אביה של סבתא (כולם קוראים לו אהר'לה), לאחר מכן נולדה שלומית שנקראה על שם אמה של סבתא, מיד אחר כך, נולדה אורית, ולבסוף, נולדה רונית (אימא שלי).

בגן שמואל, יש חדר אוכל, שם כולם באים לאכול. סבתא מאוד אהבה לבשל, ועבדה במשך שנים במטבח של הקיבוץ. היא הכינה אוכל לכל התושבים בקיבוץ, ואהבה את עבודתה. היו גם כמה מאכלים שבמשך לא מעט שנים רק סבתא היתה מבשלת אותם לחברים בקיבוץ. למשל את הדגים לחג הפסח כשכל הקיבוץ התקבץ וחגג בצורה מיוחדת בחדר האוכל, רק סבתא הכינה במשך לא מעט שנים. גם קציצות עוף, שקראו להן 'קציצות תינוקות', סבתא הכינה מצויין.

אחרי שנים, היא עברה לעבוד באולפן לעברית שהיה בקיבוץ. עולים חדשים שעלו לישראל מארצות שונות הגיעו לאולפן בגן-שמואל ללמוד עברית. בדרך כלל היו מגיעים אנשים צעירים ללא משפחה בישראל, וסבתא היתה אם הבית שלהם באולפן, ודאגה להם לדברים שהם היו צריכים. לפעמים היו תלמידים מהאולפן שהיו מגיעים לביתם של סבתא וסבא ששימשו להם מעין משפחה זמנית בישראל. שנים רבות אחרי שסבתא כבר סיימה לעבוד באולפן, היו אולפניסטים – כך נקראו תלמידי האולפן – ששלחו לה דרישות שלום ומכתבים והזמינו אותה לשמחות שלהם, כגון חתונה, וכדומה.

סבתא זהבה, מאוד אהבה ילדים. כאשר הייתה הולכת בקיבוץ, כל ילד שהייתה רואה, ישר הייתה מדברת איתו, וצוחקת איתו, ונותנת לו עוגיה אם היתה לה.

הייתה ילדה אחת בקיבוץ, שלא היו לה סבא וסבתא, ויום אחד היא באה לסבתא זהבה ושאלה אותה אם היא מוכנה להיות סבתא שלה, וכמובן שסבתא הסכימה. אז היא לפעמים הייתה באה לבקר אותה, וקראה לה סבתא.

סבתא זהבה, מאוד אהבה לאפות עוגות ולהכין קינוחים. היא הכינה עוגות גבינה מאוד טעימות, עוגות שוקולד, עוגות תפוחים! ועד היום אני מחפשת עוגות תפוחים כמו שהיא הכינה, ואפצ'וקים (נשיקות), ולפעמים גם הכינה פיצות. היא אהבה לאפות עוגות ועוגיות, והיתה מכינה בשמחה לכל חבר קיבוץ שביקש וביקשו לא מעט.

זיכרונות של המשפחה, על סבתא זהבה

תמר בתה של דודתי אורית מספרת:

"סבתא זהבה הייתה מכינה לנו לימי הולדת עוגות על פי בקשה שלנו. למשל עוגה בצורת כלב, עוגת לב, וכדומה. תמיד זה היה עוגות שוקולד או טורט, עם סוכריות וקישוטים, והן היו מעולות.

חוץ מזה סבתא זהבה הייתה מכינה עוד עוגות נפלאות – קרמשניט, עוגת טייסים (קצפת ושוקולד על עוגת שוקולד צפופה ורטובה), עוגיות חמאה, עוגת גבינה, נשיקות (אפצ'וקים)…. תמיד היה לה בפריזר בצק קפוא מוכן "למקרה חירום". אם היינו רעבים סבתא הייתה מכינה לנו "קוואצ'ר"- טוסט עם גבינה צהובה מיוחדת שקראו לה טוסטי או לחם עם גבינה.

כל פעם שהיינו באים אליה, היא הייתה לוקחת אותנו לכלבו ולכל אחד היה מותר לבחור לו משהו אחד – מה שרוצים. עד שלמדנו בעל פה את המספר שלה בקופה של הקיבוץ, והיינו עושים לעצמינו שירות עצמי".

מיכל בתה של דודתי אורית מספרת:

"כשהיינו הולכים עם סבתא לחדר האוכל הרבה פעמים היו ניגשים אליה אנשים ומדברים איתה, מברכים אותה ושואלים לשלומה. הם תמיד נראו מאוד שמחים לראות אותה. כששאלתי פעם את סבתא למה הם באים לדבר איתה ולמה הם מחבקים אותה, היא הסבירה לי שהיא היתה מטפלת בבית ילדים, ויש בקיבוץ הרבה ילדים שהיא גידלה.

בשנותיה האחרונות סבתא סיפרה קצת סיפורים על הילדות שלה. היא סיפרה על הבית הגדול בו היתה חיה עם אימא שלה והאחים שלה. היתה להם גינה מאוד גדולה עם הרבה עצי פרי. את הפירות היו קוטפים ומייבשים כדי שיהיה להם לחורף. אח שלה היה משחק איתה ועם אחותה הקטנה ומושיב אותן על הענפים הגבוהים של העצים.

– כשסבתא היתה מסרקת אותי היא היתה אומרת: ״איזה שערות יפות יש לך״. תמיד זה הצחיק אותי שהיא אומרת ״שערות יפות״ ולא ״שיער יפה״. פעם אחת היא אמרה לי שלאימא שלה היו שערות כאלה יפות ועבות.

-כשירון (ירון, אח של מיכל) ואני היינו קטנים היינו באים לישון אצל סבתא בקיץ והיא היתה מסיעה אותנו בסל של האופניים שלה לבריכה. אהבנו מאוד את המגלשה בבריכה של הקטנים והיינו מעבירים שם שעות על גבי שעות. סבתא לא היתה נכנסת לבריכה אלא יושבת בחוץ ושומרת עלינו.

-סבתא היתה תמיד מבקשת לסגור את הדלת של החדר כדי ״שלא יכנסו עכברים״.

שלומית בתה של זהבה מספרת:

"אני זוכרת, שלאימא, היה לב ממש גדול. וכל השנים וזה שהיא איבדה את כל מה שהיה לה, ועוד פעם קמה על הרגליים, ושוב איבדה… והמלחמה, ואחרי זה, ולפני זה, ושאבא שלה נפטר, והם איבדו את הכל… היתה לה אמירה שהיא הייתה אומרת לי לפעמים "שלומית'קה, תדעי לך, שדברים באים והולכים, מה שחשוב, זה מה שיש בלב, בפנים. וזה מה שנשאר איתנו, וזה מה שיהיה לך גם כן חשוב".

-יום אחד, אני יורדת מהמוסד החינוכי (איפה שלמדנו בתיכון), לקיבוץ, ואני נכנסת בדרך, לחדר של ההורים, ואני פוגשת שם אישה, שאני לא מכירה, והיא יושבת עם אימא, ומדברת. יותר מאוחר, שאלתי את אימא, מי זאת האישה הזאת. אז היא אמרה בשיא הפשטות, "תראי, חזרתי מתל אביב אתמול בלילה, ישבתי בתחנה המרכזית בחדרה, וחיכיתי שאבא יבוא לאסוף אותי לקיבוץ. השעה הייתה עשר, ולא היו בכלל אוטובוסים. ופתאום אני רואה שם אישה, שמסתובבת, ואין לה אוטובוס ואין לה איך להגיע לאן שהיא צריכה. אז אמרתי לה: "את יודעת מה, תבואי הלילה אלינו, תשני אצלנו, ומחר תמשיכי בדרכך". אחר כך האישה שישנה בביתנו, אמרה, תקשיבי, בלילה היה קר, והיה לאימא שלך רק שמיכת פוך אחת ושמיכת צמר אחת, אז היא נתנה לי לישון בשמיכה שלה, ולעצמה השאירה את שמיכת הצמר. היא מאוד הודתה לאימא, ורצתה לתת לה משהו במתנה, אבל אימא שלי לא הסכימה. למדתי מזה, מה זה הכנסת אורחים, וחמלה. ככה הייתה אמא.

אורית, בתה של זהבה מספרת:

"כשהייתי בבית ספר יסודי בקיבוץ, הייתי הולכת כל יום בהפסקה הגדולה, לבקר את אימא במטבח, שם היא עבדה. כשהייתי פוגשת אותה שם, היא תמיד הייתה מחבקת ומנשקת אותי, ואמרת לי "אוריתי! עכשיו קיבלתי אנרגיה להמשך היום ועכשיו אני יכולה לעבוד, ויש לי כוחות!" ואחר כך היא הייתה נותנת לי מסטיק בזוקה, והייתי חוזרת לבית ספר, והיה ממש כיף."

– כשהיינו בתיכון, והיינו יוצאים לטיולים, או למחנות של השומר הצעיר, לארבעה חמישה ימים, תמיד כשחזרנו זה היה בדרך כלל בשעות הצהריים, וכל הילדים תמיד נורא רצו ללכת לחדרים של ההורים בקיבוץ, כי אז אפשר לאכול עוגה, וממתקים, ולהתפנק קצת. אבל ההורים לא הסכימו לאף אחד מהילדים לבוא לחדר שלהם לפני השעה ארבע וחצי, כי הם נחו. רק לי ולעוד ילדה אחת, היה מותר לבוא בכל שעה שאנחנו חוזרים מאיזה מקום שזה לא יהיה. אימא  אמרה תמיד, תבואי מתי שאת רוצה. אימא תמיד רצתה שנבוא כמה שיותר ונרגיש הכי הכי טוב בבית שלהם".

הנכד חזי מספר:

"אני זוכר, שהיינו נוסעים לקיבוץ לסבתא זהבה, היא רצתה לקחת אותנו, אותי במיוחד, להשוויץ לי במרכז המסחרי של הקיבוץ. לקיבוץ היתה שם חנות שבראשית הדרך היתה מין דוכן דרכים קטן למכירת תוצרת הקיבוץ – פרי הדר, אבוקדו, דגים ודברים כאלה. לחנות קראו 'דוכן' אפילו שבמשך השנים זה הפך להיות סופרמקט גדול ויפה. הקיבוצניקים המשיכו לקרוא לו 'הדוכן', כאילו שזה בודקה קטן, אפילו שהוא כבר מזמן לא דוכן, אלא סופר ענק ומשוכלל.

בדרך לדוכן, סבתא זהבה נסעה בקלנועית שלה על הכביש. אני אומר לה שתזהר ושתרד מהכביש, יש כאן מכוניות, והיא אמרה לי, "אל תדאג, הם לא יידרסו אותי, כולם כאן מכירים אותי!" והיא נהגה לנסוע בכיף על הכביש, ואני צעדית לצידה בינה לבין הכביש, מוודא שאף אוטו לא בטעות יחרוג לכיוון הקלנועית שלה, ושהקלנועית לא תסטה בטעות לכיוון הכביש. כשהגענו ל'דוכן', היא נהגה להחזיק אותי ביד, כי היה לה בעיה בהליכה, והלכנו במסדרונות של הסופר. היא אומרת לי "תראה יש כאן…. ופה אתה רואה יש גם זה… פירות יפים שלנו …. ופה יש גם קצת מזה.. והעגבניות טובות…", ומראה לי את כל הדברים שיש בסופר, כאילו היא הבעלים שלו.

– כשהיינו הולכים לטייל בצפון, והיינו חוזרים במוצאי שבת, בדרך היינו מבקרים את סבתא. היא תמיד הייתה מחכה לנו עם 'מנשקה' (כלים קטנטנים קופסא בתוך קופסא), מלאה בכל טוב, מאכלים מחדר האוכל, ואנחנו היינו טורפים את האוכל.

הנכדה גבי מספרת:

כשהייתי בת ארבע, היינו באים לסבתא לטייל בקיבוץ. היא כבר הייתה על כיסא גלגלים ואנחנו הסענו אותה מסביב לכל הקיבוץ. היינו הולכים לרפת, ולגן שעשועים שאהבתי מאוד לשחק בו, ולחדר אוכל.

אני לא זוכרת הרבה דברים מסבתא, אבל אני יודעת שאם הייתי מכירה אותה יותר טוב, ובמצב יותר טוב, אז היא הייתה סבתא נהדרת. כמובן גם שהכרתי אותה היא הייתה סבתא נהדרת, אבל היא היתה הרבה פחות פעילה. אני שומעת סיפורים וזכרונות משאר בני המשפחה, והייתי רוצה מאוד להכיר אותה יותר טוב. אני אהבתי ואוהבת את סבתא מאוד, והייתי רוצה לעשות יחד איתה את הקשר הרב דורי, ושהיא תספר לי סיפורים מנקודת מבט מיד ראשונה, ואולי לספר לי גם דברים שאחרים לא יודעים. אני בטוחה שהיא הייתה נהנית מאוד לספר סיפורים על העבר שלה.

הזוית האישית

גבי עובד: אני אוהבת ומתגעגעת אלייך, סבתא. אני, וכל בני המשפחה.