מאגר סיפורי מורשת

לסבתא שלי קוראים חבלבוב מירה, היא נולדה ב23.12.1936 בכפר זטישאיה שבאוקראינה.

וכך היא מספרת:

"אני לא זוכרת את הבית שלי כי הייתי קטנה כשפרצה את מלחמת  העולם השניה, ועברנו לגור בעיר סברדלובסק באורל. אבל אני זוכרת שבשנת הלידה שלי, אמי עבדה כראש המועצה החקלאית וניהלה בכמה כפרים, ואבא היה נהג של טרקטור, בימים ההם זה היה מקצוע מכובד מאוד. הוריי ידעו רוסית, ושלטו בה באופן חלק, אך בבית דיברו יידיש. אני גם זוכרת את סבתא שקראו לה שורה ואת סבא יוסף.

אמא ואבא שלי היו ממשפחות דתיות ונולדו בשטטלים (ערים יהודיות קטנות). לאמא קראו חווה, ולאבא קראו יצחק. הם לא סיפרו על ילדותם כי זה היה מאוד מסוכן בשלטון קומוניסטים לספר על המשפחות הדתיות שלהם. אף אל פי שהם דיברו רוסית חלק ואבא גם ידע גרמנית מצויין. ביניהם הם דיברו רק יידיש וקראו לילדים ספרים  ביידיש. מגיל רך הכרתי ואהבתי את הספרים של שלום עליכם ואופסי דריז אבל גם אהבתי ספרים של סופרים רוסיים, וידעתי הרבה מהם בעל פה.

הילדות שלי

במלחמת העולם השנייה, גרנו בעיר רחוקה וקרה, וחיינו בצריף. היה לנו חדר אחד מבין שלושה חדרים, ורק בחדר שלנו היה תנור, ולכל המשפחות שחיו בצריף היה מנהג להתכנס בחדרינו להתחמם ליד התנור ולחלום על השלום. אנחנו, הילדים, חיכינו לפגישות האלו משתי סיבות חשובות: זאת הייתה אפשרות יחידה להיפגש עם הורינו, כי הם עבדו ביום ובלילה וחזרו הביתה רק לכמה שעות ביום (הם עבדו במפעל שיצר טנקים), והסיבה השנייה גם הייתה חשובה מאוד, ההורים הביאו לנו סוכר ובשבילנו זה היה ממתק הכי טעים בעולם.

בקיץ כל הילדים נחו במחנה שלושה חודשים, כי כל ההורים עבדו ללא הפסקה. שם נתנו לנו אוכל שלוש פעמים ביום: לחם, דייסה ומרק מסרפד. שם שיחקנו במשחקים פשוטים, כי לא היו לנו צעצועים: דג מלוח, גומי, סבתא סורגת. אחרי המלחמה עברנו לגור לעיר פרבומייסק שבדרום אוקראינה. זאת הייתה עיר שקטה וקטנה ללא תעשייה ליד הנהר. כולם היו חברים של כולם, כולם עזרו אחד לשני, וכולם חגגו יחד את כל החגים והאירועים, כי אחרי המלחמה כולם היו עניים מאוד, ובחנויות כמעט לא היה כלום. כדי להשיג אוכל היה צריך לנסוע מכפר לכפר, ולקנות שם מה שמוכרים האיכרים, ולכן לא היה לנו מאכלים מיוחדים. אבל מה שזכור לי עד היום זה לחם ביתי שאמא אפתה בתנור מיוחד שנקרא תנור רוסי.

בשלטון הקומוניסטי לא חגגנו את החגים היהודיים אפילו לא ידענו עליהם. אחרי המלחמה כולנו גרנו בעוני רב, ולא היה לנו כסף לערוך מסיבות גדולות לכבוד החגים. היו חגים רשמים שכולם יצאו החוצה, עשו מצעדים ברחובות מרכזיים, ונסעו לטבע לעשות פיקניקים. אך הכי זכור לי חג הפסח במשפחתנו כי לפני החג אמא אפתה מצות ובישלה מרק עוף. ובערב ישבנו סביב השולחן הגדול, ואכלנו מרק עם מצה ואבא סיפר סיפורים נפלאים, על החיים הקשים של היהודים בגלות.

הלכתי לכיתה א' בעידן המלחמה בעיר קמניץ פודולסקי, לאחר המלחמה המשכתי ללמוד בעיר המגורים שלנו. בימים ההם כל הילדים אהבו את בתי הספר שלהם ואהבו ללמוד, כי בית ספר הוא היה מרכז של החיים של ילדים. שם היו כל מיני חוגים: מקהלה, דרמה וריקודים. פעם בשבוע הקרינו סרטים. היו לנו מורים טובים מאוד שהצליחו ללמד אותנו היטב בתנאים קשים מאוד (היה מחסור רב של ספרים, מחברות וציוד). אף על פי כן כל התלמידים מכיתתי סיימו אוניברסיטאות, והיו בעלי השכלה אקדמאית. עד היום אני זוכרת במפורט הרבה דברים מהיסטוריה, גיאוגרפיה ופיזיקה.

גרנו ברחוב שקראו לו רחוב יהודי, האמת שזאת הייתה סימטה קטנה והיו בה רק בתים של משפחות יהודיות. כולנו היינו חברים, עזרנו אחד לשני ובחגים ערכו שולחן גדול. כל שכן הגיש לשולחן  מנה אחת או שתיים, ולבסוף היה לנו "שולחן ערוך" נפלא. גם הילדים מהרחוב היו חברים גדולים: שיחקנו יחד, טיילנו והלכנו לאותו בית הספר. ברחוב היה טבון לאפיית מצה ו"חברה קדישה" וכשמישהו נפטר קברו אותו לפי מסורת יהודית.

אני מתגעגעת לחיינו בזמן הזה וברחוב הזה כי היינו כמו משפחה אחת. חלקנו יחד את הצער והשמחה שלנו, עזרנו אחד לשני והיינו שווים, כולנו עבדנו קשה, חיינו בעוני וידענו ולשמוח מדברים פשוטים. בשנות השמונים הרסו את הרחוב שלנו ועברנו לגור בבניינים חדשים ומודרנים, אך למזלינו גרנו באותו רחוב ונשארנו חברים עד היום (מי שעדיין חי). יש לי חברה שממשיכה לגור בדנצק עד היום, ואנחנו שומרות על הקשר דרך האינטרנט.

תקופת ההתבגרות

כשהייתי בת שתיים עשרה עברנו לגור לעיר דונצק ואני גדלתי שם ברחוב שסיפרתי עליו.

בתקופת ההתבגרות שלי כל הילדים וכל הנערים היו מחויבים להשתתף בתנועות הנוער. התקבלו לשם לפי הגיל . וכל התנועות האלה לימדו אותנו לעזור לזקנים וחלשים, לשמור על הסביבה, להיות חברים טובים. היו לנו הרבה פעילויות מעניינות, והיו לנו הרבה משחקים דומים למשחקי צופים. במסגרות האלה היו לנו הרבה חוגים שאפשרו להתעסק בתחביבים שלנו, אני תמיד אהבתי לשיר, ושרתי גם במקהלה וגם בלהקה.

מכיתה א' עד כיתה ד' אוקטיבראיתה. מכיתה ד' עד כיתה ח' פיונירים. מכיתה ט' עד גיל 30 – קומסומול.

כשהתבגרתי למדתי רפואה ועבדתי כרופאה בבית החולים, ושם נפגשתי עם הרופא פסיכיאטר שעבד במחלקה שלנו.

התחתנו ונולדה לנו בת. החתונה שלנו הייתה קטנה אבל מאוד שמחה. חגגנו בחצר של הבית שלנו, היו רק קרובי משפחה וחברים הכי קרובים. עד הבוקר רקדנו, שרנו, שיחקנו במשחקים שונים. בימים ההם לא היה נהוג לתת כסף במתנה, בדרך כלל נתנו לנו כלי מטבח או כלי מיטה. בין המתנות הייתה ערכת תה לשניים עשר אנשים, מגרמניה. היא הייתה כל כך יפה שלא יכולתי להיפרד ממנה ושמרתי עלייה עד שעליתי ארצה.

העלייה ארצה

עליתי ארצה כשהייתי בת שבעים ושמונה (בשנת 2014) עם המשפחה שלי: הבת שלי, גיסי והנכדים. עלינו אחרי שפרצה מלחמה באזור דונצק והוחלט במשפחה שאם צריך להתחיל את החיים מאפס, כדאי להתחיל אותם בארצנו. העיר הראשונה שלנו היא כרמיאל. אנחנו מאוד אוהבים אותה, ולא רוצים לעבור למקום אחר. הזיכרונות הראשונים שלי חמים וטובים מאוד, כי מהיום הראשון נפגשנו עם אנשים טובים, נדיבים ונאמנים שהפכו להיות החברים שלנו עד היום.

עד העלייה עבדתי והפסקתי לעבוד רק פה בישראל. רוב הזמן אני יושבת בבית, לפעמים אני מטיילת בעיר היפה שלנו, אך לא משעמם לי, כי יש לי נכדים שתמיד רוצים לדבר איתי ולהתייעץ, והתחביב שלי לקרוא ספרים ולשמוע מוזיקה טובה וזה לא נותן לי להתעצב".

הזווית האישית

סבתא מירה: מסר לדור הצעיר: לשאוף לצדק, לעשות כל מה שאפשר למען השלום, תמיד להתקדם לא לעצור בשום אופן, למצוא חברים נאמנים, ולהיות חברים מסורים, לעזור להורים ולהישאר איתם בזקנה.