מאגר סיפורי מורשת

שמי תהל פפיאר, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי ובחרתי להשתתף בתכנית יחד עם סבתי גנקה-הניה לויטין.

סבתא גנקה מספרת: 

שמי גנקה לויטין  דור שני לניצולי שאווה, סבתא של תהל, תהל דור רביעי לניצולי שאווה.

נולדתי בשנת 1951 להורי חייה-אידה ובוריס. נולדתי וגדלתי עד גיל 20 בליטא. יש לי אח אחד מאיר ואחות אחת אלה ויש לי גם ארבעה ילדים: אירית, דיווס, דן, ומעין. עליתי לארץ בשנת 1973. אני עדיין עובדת בטיפול במבוגרים ו-30 שנה עבדתי בקופת חולים.

סבתא עם האחים שלה בליטא

החיים בליטא

בליטא, החיים היו שמחים. גדלנו במשפחה יהודית, למדנו את החגים, דיברנו יידיש וליטאית שמרנו על כשרות וקיימו את כל מצוות היהדות. לא הרגשנו אנטישמיות בגלל שלא אהבו רוסים, אז את היהודים עזבו בשקט. לא ראו על אמי שהייתה יהודייה,לכן כשירדו על יהודים היא הגנה עליהם והיה לה משפט מנצח "אתכם כבשו – לנו יש ארץ ללכת אלייה".

המשפחה

לאימא שלי קראו חייה-אידה גרשנוביץ ולאבא שלי בוריס. אימא שלי הגיעה ממשפחה דתייה, כל מה שאני יודעת על דת ששמעתי ולמדתי היה מאמי ודודתי. אחרי המלחמה רוב משפחתה של אמי עזבה את הדת. אבא שלי שירת ביחידה סודית, הורי נפגשו אחרי מלחמה והתחתנו.

כל בני המשפחה מצד אמי עזבו בתחילת המלחמה את ליטא ועברו לאוזבקיסטן (רוב היהודים עזבו את ליטא). אחרי המלחמה הם חזרו לליטא. את סבתי הרגו כבר בתחילת המלחמה. הרגו אותה הליטאים. שמי הנייה על שם סבתי הנייה, זיכרונה לברכה, שנרצחה ע"י הליטאים.

גדלתי עם אחותי אלה ואחי מאיר. אני הגעתי לארץ ראשונה. אחותי הגיעה  לארץ בשנת 1978 ואחי עבר לארצות הברית. לאבא שלי לא נתנו לעזוב את ליטא עד לשנת 1990.

העלייה של אבא שלי

העלייה של אבא שלי הייתה קשה מאוד בשבילו, בגלל שבצעירותו הוא עבד במקום סודי הרוסים החליטו שעדיף להשאיר אותו בארצם בגלל עבודתו הסודית לא נתנו לו אשרת עלייה. בשנת 1980, אבי ביקש לעלות לארץ, אבל הם דחו את הבקשה. רק לאחר תשע שנים, בשנת 1989, הרוסים הסכימו ואישרו לו לצאת מרוסיה, אבל לא כעולה חדש, אלא כתייר לארצות הברית. אבא שלי היה חכם והחליט שהוא יצא כתייר לארצות הברית ומשם הוא יעלה לארץ ישראל. הוא ישן בתחנות רכבת עד שהמטוס שלו הגיע. הוא פחד שאם יראו אותו ויעצרו אותו והוא לא יגיע לישראל.

גילוי קיומה של מדינת ישראל

רק במלחמת ששת הימים נודע לנו שיש לנו את ארץ ישראל. אז הורי כבר החלו לחלום ולחשוב על העלייה, אבל השלטון הרוסי לא נתן אישורי יציאה לאף אחד לעלות לארץ, כך חיכינו  כל כך הרבה שנים ופחדנו לדבר על העלייה. אחרי מלחמת ששת הימים, שניצחנו  במלחמה ובעולם ראו כמה חזקים היהודים, אז הליטאים הסתכלו עליינו בכבוד רב. היו הרבה גם הרבה אנשים, שלא ראו אותנו בטוב והיו גילויי אנטישמיות. לאחי קראו בבית הספר יהודי כובש, כי נצחנו במלחמת ששת הימים את האויבים. אבי אמר שיבואו יום וכל העולם ילמד על מלחמת ששת הימים.

במלחמת יום כיפור, הרוסים נתנו לכל אחד שרצה לעלות לארץ, אישור יציאה. הם נתנו את האישורים, כי חשבו שכל היהודים יהרגו במלחמה. כיוון שלליטאים עוד לא הייתה עצמאות עדיין, הם קינאו בנו (הם לא היו חופשיים בגלל שהרוסים כבשו אותם). לפני העלייה, המשכנו לעבוד עד יום האחרון שלנו בליטא. עליתי לישראל עם בעלי ולאבא שלי הפרידה ממני הייתה מאוד קשה, כי לאבי לא נתנו לצאתהוא לא קיבל אישור יציאה, בנוסף, אחי, עדיין היה בצבא שם.

העלייה לישראל

את העלייה לארץ עשינו בשנת 1973 במלחמת יום הכיפורים.

עלינו במטוס לארץ. העלייה הייתה עלייה גדולה מאוד מכל ברית המועצות. המטוס שהיגיע לאסוף אותנו, היה הכי גדול באותם זמנים. העצירה הראשונה הייתה באוסטריה. שם ישנו בטירה עם הגנה מאוד גבוהה, לא נתנו לאף אחד לצאת, בגלל שהיה פיגוע גדול בשנת 1972 שנה לפני שהגענו. אחרי כמה ימים לקחו אותנו ישר אל שדה התעופה בן-גוריון.

בארץ כבר עברתו לי את השם להניה. אמנם לא ידענו את השפה אך הינו בהיי, ההתרגשות הייתה גדולה שהצלחנו לעלות. שלחו אותנו לאולפנים בנהריה. לא הכרנו את הארץ, לכן לא היה לנו אכפת לאן לוקחים אותנו. הדרך לנהריה הייתה ארוכה מאוד וכל מה שאני זוכרת, זה חיילים פצועים חיילים עם קביים ובקיצור מלא מלא חיילים. לא הרגשנו את המלחמה, אם לא הינו רואים חיילים פצועים, לא הינו חושבים שיש בחוץ מלחמה. הדרך הייתה יפה במיוחד הדקלים, הרגשתי מהופנטת.

באולפן

באולפן למדנו לדבר עברית ולהכיר את הארץ. באור היום לא הרגשנו מלחמה הינו מטילים משחקים ועוד… החיים היו רגילים. כבר בהתחלה הרגשתי כאילו אין מלחמה. רק בלילה הרגשנו את המלחמה, קיבלנו הוראה מפיקוד העורף לסגור את החלונות את התריסים והווילונות, בגלל שגרנו בצפון, בנהריה (ליד הגבול הסורי). שמרנו על האפלה, כדי שמטוסי האוייב הסורי לא יזהו את האורות.

המטוס הסורי

אחרי כמה ימים הייתה אזעקה, כולם רצו למקלטים, הזכוכיות של החלונות התנפצו, היה רעש נוראי. לאחר שיכולנו כבר לצאת מהמקלטים, ראינו מטוס גדול שנפל מהשמים, – מטוס סורי, עם כתוביות ברוסית. כל מי שראה שהמטוס מתפרק, הלך לקחת חלק קטן מהמטוס, בשביל מזכרת. באותם זמנים, רוסייה עזרה מאוד לסוריה. באולפן שלנו, כל הגברים החליטו שהם מתגייסים למלחמה אבל המפקד רק אמר להם: "אם ניקח אתכם לצבא אנחנו נפסיד את המלחמה".

חיפוש עבודה

אחרי ארבעה חודשים באולפן, כבר חיפשנו מקום עבודה ומגורים קבועים. היה לנו קשה עם השפה ולא ידענו עברית טוב. בשנת 1977, כבר מצאתי עבודה קבועה בקופת חולים שם עבדתי עד שנת 2017, שם פגשתי עוד מישהי מהאולפן בבנהריה.

סגירת מעגל – איתור המכרים מקיבוץ כפר בלום

פרק זמן קצר, חייתי בקריית שמונה. היו לי תמונות של אנשים מקיבוץ כפר בלום עם שמותיהם ושמות שם המשפחה שלהם. התמונות היו איתי עוד מחו"ל, אך לא הבנתי מה כתוב שם. את התמונות הבנתי עם מה שהיה כתוב בעברית רק כשהייתי כבר בארץ, באולפן. כשראיתי את התמונות, התחליתי לחקור. תחילה חיפשתי את האנשים בתמונות, מכיוון שעבדתי בקופת חולים, היה לי יותר קל למצוא. יום אחד לקחתי את התמונות למקום עבודתי ושאלתי את השליחיםשהיגיעו מכפר בלום, אם הם מכירים מישהו מהתמונות. עברתי שליח, שליח, עד שאחד מהם הכיר את שם המשפחה. דרך השליח, יצרתי קשר עם המשפחה. להורים שהיו מצולמים בתמונה, היה קשר עם הורי. הם גרו עם הורי באותה עיירה, אבל עזבו מוקדם יותר לישראל. אמי  והאימא שבתמונה היו מאותה העיירה, כשהם היגיעו לישראל, הם שלחו לאמי את התמונות עם שמותיהם בעברית, כך בעצם התגלגלו התמונות לידי ובסופו של דבר מצאתי אותם בקיבוץ כפר בלום.

אנשים מקיבוץ כפר בלום

תוך כדי סיפור האירועים והכתיבה, נזכרתי בכל מה שכמעט שכחתי. אני כל כך שמחה שיום אחד אנשים יוכלו לפתוח את האתר ולקרוא את הסיפורי שלי.

תמונת משפחתי המורחבת בעבר

כל משפחתי המורחבת אחרי שילדי נולדו ונולדו להם ילדים – נכדי

הזוית האישית

סבתא גנקה: למדתי על נכדתי, תהל, שהיא חכמה ולוקחת עלייה המון אחריות. את הכול היא מבצעת, היא גם מאוד צמאה לידע.

תוך כדי סיפור האירועים והכתיבה, נזכרתי בכל מה שכמעט שכחתי. אני כל כך שמחה שיום אחד אנשים יוכלו לפתוח את האתר ולקרוא את הסיפורי שלי.

נכדה תהל: למדתי על גנקה, כמה חשובה לה הארץ כמו שהיא אמרה: "אני מוכנה למות בשביל הארץ". ועד כמה היא בת  משפחה חמה שכל כך חשובה לה.