מאגר סיפורי מורשת

אני מאיה וקס, משתתפת בתוכנית "הקשר הרב דורי", במסגרתה בחרתי לתעד את סיפורה המרתק של מלכה קידר, אחותו של סבי, דב וקס ז"ל. וכך סיפרה לי מלכה:

"שמי מלכה קידר, אך נולדתי כמלכה וקס בשנת 1938, בעיירה קטנה בשם פרוחניק בפולין, שנה לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. הוריי, שמואל ושרה, גדלו במשפחה דתית, אך שניהם היו ציונים ושאיפתם הייתה לעלות לארץ ישראל. היה לי אח, גדול ממני בחמש שנים, שמו דב.

לפני המלחמה, אני, אבא, אימא ודב גרנו ליד סבא משה. בעיירה שלנו הייתה תנועת נוער ציונית, שם למדו ושרו שירים בעברית, עשו הצגות בתוך ומחוץ לעיירה בשביל להרוויח כסף, ובו קנו ספרים בעברית ושלחו ילדים ונערים חסרי אמצעים לארץ ישראל.

אבי, שמואל, היה שחקן מוכשר והשתתף בהצגות שהתנועה העלתה. אימא שלי לא הייתה יפה, אבל היא הייתה חכמה, כי לדבריה התחתנה עם הגבר הכי חתיך בעיירה. סבי, משה, היה שוחט העיירה, ואמרו עליו שהוא "מקלקל" את בנות העיירה התמימות, מכיוון שהוא הרשה לאימא שלי ללכת לתנועת נוער ציונית. דבר כזה לא היה מקובל, ללכת לתנועת נוער, כשהבנים והבנות מתערבבים ביחד. הוא היה איש מאוד פתוח, ולא רק שלא התנגד, אלא גם תמך.

משפחת וקס – האב שמואל (מימין), האם שרה (משמאל), מלכה בילדותה (באמצע), סבי דב וקס ז"ל (למעלה)

ניצלנו בזכות קצין אוסטרי. כשהגרמנים נכנסו לעיירה שלנו, הוא ראה את אימא שלי, שלא נראתה פולניה, ואמר לה שהאוסטרים לא יפגעו בהם, אבל הגרמנים שעתידים לבוא יהרגו אותם, ויעץ לה שאם יש אפשרות – שתברח מפולין. אימא שלי, אישה מאוד אנרגטית, בעלת הדעה, שכרה סוס ועגלה, העמיסה עליה אותי, בת שנה, אחי בן החמש ועוד שני אחים ואחיות שלה: אהרון, זאב, רינה ומרים, וכולנו ברחנו מעבר לגבול, לרוסיה, שעדיין לא נכבשה על ידי הגרמנים.

בתחילת מסע הנדודים שלנו, לא היה מה לאכול. הגענו לתחנת רכבת, שם היו חיילים רוסים, והם נתנו לי, תינוקת בת שנה, לאכול מה שהיה להם – בצל. כנראה הייתי כל כך רעבה, שזה היה טעים לי. חיי "הדיאטה" שלי התחילו בגיל שנה.

ברוסיה, בזמן המלחמה, גרנו כל המשפחה ביחד: אני, אבא, אימא ודב, ועוד שני אחים ואחיות שאימא הצילה. בנוסף, גרו איתנו גברים רווקים שלא היה להם מקום לגור בו. אימא שלי ידעה לבשל אוכל ממה שלא היה. היו בבית שני חדרים והרבה אנשים, היה שמח, הרבה דיבורים (בעיקר על פוליטיקה). בין חדר לחדר היה רווח, ובין הרווחים הונחו עיתונים כדי לעמעם מעט את הרעש. כל המבוגרים ישבו בחדר אחד, ואני תמיד הייתי בחדר השני, כי אני "הילדה" והייתי צריכה ללכת לישון, אבל תמיד הייתי סקרנית ורציתי לדעת על מה הם מדברים, אז חוררתי את העיתונים כדי לשמוע.

צעצועים אף פעם לא היו לי. מה שכן היה – פעם אימא לקחה סמרטוט, סידרה אותו וציירה עיניים, וזו הייתה הבובה שאימא הכינה לי. אף פעם לא היינו שבעים, אבל גם לא מתנו מרעב, תמיד היה משהו לאכול. היו עגלות אוכל שעברו מהקולחוז כדי למכור את הסחורה לעיירות השכנות, וכדי "להנות" מהאוכל, דב סידר מקל עם וו בקצה, והיינו לוקחים "בהשאלה" גזרים וכרובים ותפוחי אדמה, וזה היה כל כך טעים, ממש מעדן.

אימא בישלה מרק תפוחי אדמה, שתמיד היה מאוד טעים, טעם גן עדן. פעם אחת, אני ודב רצינו להפתיע את ההורים, שכשיחזרו הביתה יהיה להם מרק תפוחי אדמה חם לאכול. הייתה רק בעיה קטנטנה: כשבישלנו את המרק, טעמנו וטעמנו, ועד שהם הגיעו חזרה הביתה – כבר לא נותר.

מי שהלך "להצביע" (היה רק מתמודד אחד), קיבל עוגת גזר. אני זוכרת את עוגת הגזר הזו כמעדן שלא מן העולם הזה. בזמן המלחמה, אבא שלי היה קונה לנו דובשניות, אבל כדי שלא נגמור את כולן, הוא תלה אותן למעלה על התקרה כדי שלא נוכל להגיע אליהן.

כשהייתי בערך בת שש, לא הייתה לי תמונה, ומאוד רציתי תיעוד. הייתי מרבה להסתובב לבד, וכך גיליתי את הצלמניה. אני בת השש, הצלחתי לשכנע את הצלם שיצלם אותי, וכשהתמונה תהיה מוכנה, אחזור לקחת אותה ואביא לו את התשלום, וכך היה. מאז התמונה שמורה אצלי.

תמונה מהצלמנייה. מלכה וקס בת שש

עבורי המעבר ממקום אחד לאחר היה בגדר חגיגה, כי כל מקום היה מסקרן וחדש, כיף לא נורמלי. עברנו ברגל לאוסטריה באופן לא לגאלי, ומשם לגרמניה. באוסטריה "גרנו" עם עוד הרבה משפחות בבית חולים שהיה שייך ליהודים, וכולם חיפשו קרובי משפחה. אני הייתי "כלומניקית" בת שמונה, וכתבתי: "מלכה וקס מפרוחניק" ועליתי על השולחן, אולי מישהו יחפש אותי. כמובן, אף אחד לא חיפש אותי.

במעבר בין אוסטריה לגרמניה, כדי שיהיה לי חם, הלבישו אותי בהרבה שמלות, ואימא שלי תפרה לי מן תיק מבד, כי רציתי תיק כמו לאחרים. הלכנו לגבול ברגל כל הלילה, ואני זוכרת שבגבול היה שולחן מלא כלי כסף שלקחו מהיהודים שעברו.

הגענו לגרמניה ולא היה מה לאכול. הלכנו לנסות לאסוף תפוחי אדמה בשדה שהיה כבר ריק. התמזל מזלנו, בכל זאת מצאנו שאריות, בישלנו אותם, וזה היה טעים – חבל על הזמן. בגרמניה, הג'וינט האמריקאי הקים מחנות לפליטים יהודים, כי הבריטים לא נתנו לעלות לארץ. במחנה היה קיבוץ, ושרו שירים בעברית. בשבילי זאת הייתה חגיגה גדולה: אנשים חדשים, שפות חדשות, מסקרן. נתנו לנו אוכל ומוצרים כמו קפה ומסטיקים. לא ידענו מה לעשות עם כל אלו, אבל לילדה בת תשע זה היה אוצר. הייתי ממלאת את הכיסים וסוחרת לבד, עשיתי המון כסף.

בכ"ט בנובמבר 1947, כשהייתה הכרזת המדינה, היינו עדיין בגרמניה במחנה עקורים. הצעירים יצאו החוצה, עשו סיבובים סביב המחנה, האווירה היתה מאוד חגיגית וכולם הניפו דגלים. אימא שלי, שהייתה מאוד ציונית, אמרה: "מה, ביום כזה, יום הכרזת המדינה, לא נצא לחגוג?". אבל מה? אני ואימא היינו חולות. אני קיבלתי דלקת בשקדים בגרון ואימא הייתה עם דלקת פרקים, שתינו היינו בבית חולים.

בבית החולים, הביאו למטופלים לאכול תפוזים. לתפוז היה ריח שלא הכרתי, איזה ריח טוב היה לו! אבל מאחר ועברתי ניתוח בשקדים, שמו את התפוז במגירה ולא הרשו לי לאכול אותו מחשש שזה יצרוב בגרון. כמה זמן אני יכולה להריח ולא לאכול?! עד שיום אחד לא התאפקתי, פתחתי את המגירה ואכלתי, וזה היה תפוז נפלא. אוכל, בכלל, היה בשבילי כנקודות אור במסע שלי, יש לי זכרונות מאושרים מאוכל.

מאחר שבגרמניה לא היה נמל, עברנו למחנה בעיר הנמל בנדול שבצרפת, שם חיכינו שנתיים עד שיכולנו לעלות ארצה. בזמן הארוך במהלכו חיכינו לאונייה, הייתי מקשיבה לסיפורים של אנשים מבוגרים, והם נתנו לי מסטיקים. הלכתי לשפת הים והיו שם קיוסקים שמכרו אוכל, שם ראיתי בפעם הראשונה את המחזה המבעית: אכילת צפרדעים. אני נבהלתי וברחתי, אבל נזכרתי שהשארתי שם את המסטיקים, וחזרתי לקחת אותם. מכרתי את המסטיקים בקיוסקים, ובתמורה קיבלתי סוכריות גדולות בכל מיני צבעים, חילקתי אותן אחר כך לכל מי שרצה.

בחודש ינואר הפלגנו באוניית המסע "עצמאות". הים היה מאוד סוער, היה צפוף, לא היו מים לשתייה, אלא רק מי ים מלוחים. למרות כל הקשיים, עבורי זו הייתה חגיגה, חגגתי כל הזמן. עליתי למעלה לסיפון ושמעתי איך כולם שרים. לאחר שבועיים של הפלגה, ב – 29.1.1949 הגענו ארצה. שמו אותנו בבית עולים בפרדס חנה יחד עם עוד משפחה מבולגריה.

במעברה

במעברה הביאו לנו זיתים, ומאחר ולא ידעתי מה זה (הייתי בטוחה שאלו היו שזיפים), אכלתי אותם בתור קינוח. וכמובן שהטעם לא היה בדיוק קינוח. כולם התלוננו במעברות, אבל אני נהניתי, היה לי כיף! בצינורות עברו מים, והשמש חיממה אותם, אז בתור ילדה חשבתי שהם דואגים לנו למים חמים.

ממחנה העולים עברנו לרחוב "יהודית" בשכונת מונטיפיורי. אני באתי מגרמניה, וחשבתי לעצמי: 'איזה מקום עלוב, זו תל אביב? זו הפנטזיה?'. מאחר שבתל אביב לא היה לנו איפה לגור, עברנו ליפו לשכונת עג'מי. גרנו בבית אחד שלוש משפחות ועוד בחור ערבי בשם מוחמד, שמאוחר יותר מסתבר שעצרו אותו משום שהוא היה – לא תאמינו – מרגל!

בבית היה שמח, כיף, אף פעם לא הייתי לבד. זה היה ממש "קיבוץ גלויות" – כל משפחה ממקום אחר. אני הייתי ממונה על הקניות, הייתי "המשביר לצרכן" בבית. עמדתי בתור לקנות נפט, קרח, חלב, עגבניות. כל הזמן התנדבתי ללכת למכולת, ואימא תמיד התפלאה מדוע אני תמיד רוצה ללכת לשם, המכולת הייתה די רחוקה. ולמה באמת רציתי ללכת לשם? כי במכולת הייתי מריחה נקניק. לא אוכלת, לא קונה, אבל מריחה. היה לזה ריח כזה טוב! מזל שדוד אוטו מגרמניה שלח לנו קופסאות עם בשר לארץ, והיה לזה טעם נהדר, ממש טעים.

לימדתי שיעורים פרטיים כדי להרוויח כסף. אהבתי ללכת לבית של אחד התלמידים שלי, משום שהיה בבית ריח טוב של דגים שסבתא שלו בישלה. הסבתא מעולם לא שאלה אותי אם אני רוצה לאכול, וכל כך רציתי לטעום את הריח הזה! יום אחד, היא הציעה לי לטעום, ואני בהתלהבות רבה נעניתי להצעתה. זה היה כל כך טעים! כל כך שונה מהדג שאימא שלי בישלה לנו: התבלינים היחידים שהיא השתמשה היו מלח ופלפל. אז שאלתי את הסבתא מה היא שמה בדג, וגיליתי שהיא משתמשת בפפריקה. חזרתי הביתה וביקשתי מאימא שלי שתשים פפריקה בדג. אמנם הטעם לא היה כמו הדג של הסבתא, אבל לפחות היה שם עוד מרכיב חוץ ממלח ופלפל.

כל שבת, אימא שלי הייתה מכינה או עוגת שמרים או עוגת לייקח. התענוג שלי היה לקחת חתיכת עוגה עם עגבנייה ולאכול את שניהם יחד. היום אני יודעת שהוריי היו עסוקים בהישרדות, ומכורח הנסיבות למדתי להסתדר לבד, חקרתי את העולם ופיתחתי עצמאות בגיל צעיר. כילדה, הרגשתי שמסע הנדודים היה הרפתקה בשבילי. כל פעם מקום אחר, שפות חדשות. לא סבלתי, הייתי מוגנת. אני חושבת שמה שתרם להרגשה הזו, הייתה העובדה שאף פעם לא הייתי לבד, תמיד היו אנשים מבוגרים סביבי שעטפו אותי באהבה. לא הייתי בודדה אף פעם.

היום אני גרה בחולון. התאלמנתי לפני הרבה שנים, יש לי שני בנים נשואים, רון ואמיר, וחמישה נכדים מקסימים: יהלי, ליה, אליה, ליאב ורום שהם אהבת חיי. חוץ מלדבר הרבה, אני הולכת לשיעורים, תמיד אהבתי ללמוד. בנוסף אני מציירת הרבה שנים כתחביב, יש לי ממש "מפעל", וציוריי מקשטים את קירות הבית.

יש לי שני מקררים בבית, אני אוהבת לאכול ולהאכיל. בני הבכור אמר לי שאני צריכה לעבור קורס גמילה מבישול בסירים גדולים. אני מחלקת לכולם ומקפיאה שיהיה, שלא יחסר. תמיד אמרתי לעצמי, שכשאכתוב את סיפור חיי, אקרא לספר "גן עדן בפה". אשרי שגדלתי במשפחה מלוכדת, ומה שהחזיק אותנו ביחד, מלבד מזל, היו הדאגה לאחר והנתינה. מבחינתי המשפחה תמיד מעל הכל.

הזוית האישית

מאיה וקס המתעדת: אני מאמינה שחלק נרחב מתפקידנו כדור הצעיר במדינת ישראל הוא להקשיב, לנצור, לתעד ולהעביר את פיסות ההיסטוריה יקרות הערך שיש לנו. תכנית הקשר הרב דורי היא מיזם חשוב ומשמעותי לאין שיעור. במסגרת התכנית יש לי ולשכמותי הזכות והחובה להעמיק, לשמוע ולתעד את סיפורם של האנשים אשר עברו כברת דרך, ובפיהם סיפורים על החיים ועל משמעותם, על מלחמות וחוסר וודאות, על אמונה ותקווה, למעננו ולמען הדורות הבאים. אסכם את דבריי בציטוט הנפלא של יגאל אלון: "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל".