מאגר סיפורי מורשת

שמי רמה ישראלי, נולדתי בקיבוץ איילת השחר בגליל העליון. אבי הגיע מפולין, ואימי מגרמניה, ההורים של בעלי הגיעו מפולין. ב -1938, שנת הולדתי, היו בגליל מספר קטן של ישובים. למרות שהיו לנו קשרים עם תושבי הסביבה הערבים הייתה עוינות מצדם והתנכלויות לרכוש ולאזרחים תמימים. ב – 1948 עם הכרזת המדינה, כל צבאות ערב הכריזו מלחמה על ישראל, פתחו במתקפה של הפצצות, הפגזות, והסתערות רגלית. הסורים, היו במרחק של כ – 200 מטר מהקיבוץ ואיימו לכבוש אותו, ולהגיע לכביש הראשי. כביש ראש פינה- מטולה. מטרתם היתה להטיל מצור על הגליל. הייתי אז בת 10, וסיפורי עוסק ב"קבלת השבת האחרונה במקלט".

במשך שבוע שלם נפלו עשרות פצצות ופגזים בקיבוץ. סבלנו מפגיעות ישירות, וחברים נהרגו בעמדות השמירה. ביין ההרוגים היו נער ונערה בני 16 שהיו קשרים בין העמדות. המקלטים לא יכלו לספק מחסה מתאים, ובתאום עם מוסדות ההגנה הארציים, הוחלט לפנות את הילדים למקום בטוח יותר. ביום שישי  הדלקנו נרות במקלט וערכנו קבלת שבת קטנה, ובמוצאי שבת עם חשכה, הגיעו אוטובוסים כדי לפנות אותנו. לאט ובשקט, עלינו הילדים עם המטפלות והמורים, ומספר קטן של הורים, על האוטובוסים כשפנינו לטבריה. ההורים שלי נשארו כאן בקיבוץ כמגנים חיוניים למקום. ביחד איתי פונו גם אחי יריב ואחותי לאה, שהייתה אז בת שנה, וכמובן שהרגשתי אחראית להם. הגענו לטבריה עם לילה ושוכנו  בבית מלון, במיטות גדולות ורכות. שכבנו מספר ילדים לרוחב מיטה אחת. התינוקות והמטפלות שלהם, קיבלו בית מיוחד המותאם להם( בית רקתי). למחרת הסתדרנו לפי כיתות, כל כיתה קבלה מקום משלה, והתחלנו להתארגן לחיים במקום שהוא לא הבית. הכיתה שלי קבלה כיתה בבית ספר על שפת הכינרת. ארגנו לנו מזרונים לשינה, ומקום לאכול. אחרי שהכל היה מוכן התחלנו ללמוד. היינו באמצע כיתה ג' ומורתנו האהובה יוכבד הייתה איתנו. יוכבד לימדה אותו כמה שירים נפלאים על הכינרת,  עד היום אני זוכרת את המילים והלחן. לאחר חודש כשהמלחמה התקרבה גם לטבריה, שוב העבירו אותנו והפעם לחיפה. שוכנו במושבה הגרמנית לפי כיתות עם המטפלות והמורות, ושם שהינו כארבעה חודשים נוספים. את כיתה ד' התחלתי בבית ספר בחיפה. במשך כל התקופה הזאת הורינו לחמו על הגנת הקיבוץ ובאו לבקר אותנו פעם בחודש. השתדלנו לקיים חיי חברה ולימודים כרגיל, לטייל הרבה, להכיר את חיפה, להתרחץ בים, ומידי פעם ראינו סרטים. אבל מאוד התגעגענו ודאגנו להורים שלנו, ולכל החברים שנשארו באיילת השחר. חיכינו ליום בו נוכל לחזור. קיווינו שהקיבוץ נשאר עומד על תילו, ושהבית נשאר כשהיה ונוכל לחזור לחיים רגילים.

סבתא רמה ואחיה יריב ולאה ב"גלות" מהקיבוץ בחיפה

הזוית האישית

סבתא רמה: בעקבות הקשר הרב דורי, הבנתי כמה  הנושא של הגדילה בצל ההפגזות, שחוויתי בילדותי, רגיש. נהנתי לספר לשירה ונהניתי מהמפגשים.

שירה: היה לי כיף בחברת סבתא. נהניתי לשמוע את סיפוריה המרתקים והבלתי נתפסים, על ילדותה, ותוך כדי גם ללמוד על איילת השחר, הקיבוץ בו אני גרה היום יחד עם סבתא.